יומן מסע לעולם

17-01-2007, רביעי

הרבה מידי אין מה לראות בויאנטיאן. על הבוקר הזמנתי אוטובוס VIP לואנג ויאנג (6$). האוטובוס יוצא בסביבות השעה 14:30 והאיסוף מהגסטהאוסים מתחיל ב-14:00.

מסביב לויאנטיאן

היו לי מספר שעות להעביר ונסעתי לפארק הבודהה. המרחק מויאנטיאן הוא כ-30 ק”מ. כדי להגיע יש לחזור לגשר הידידות (מעבר הגבול עם תאילנד) ולהמשיך שבעה ק”מ נוספים. מי שמגיע ללאוס מהגבול טוב יעשה אם יבקש מהטוק טוק לעבור קודם בפארק.

הדרך עוברת דרך אזור כפרי בין שדות אורז, פרות שהולכות על הכביש והנהר הנמצא לימין הדרך. הכבישים לא טובים בחלקים מסויימים.

המשך קריאה …

אין תגובות »

30-01-2007, שלישי

באותו יום יצאתי לחפש אחר שבטי הקארן, ארוכות הצוואר באזור מה הונג סון. רכבתי על אופנוע באזור מה הונג סון המקסים, ביקרתי בשמורת טבע קטנה ומשם המשכתי לכפר הואי סואה טואה על כביש שנחצה לעיתים על-ידי נחלים קטנים והפך לדרך עמוסת עפר וחול בהמשך. ביקרתי במעיין מים חמים ובמפל וסטיתי מהכביש הראשי כדי לצפות בנשים מקומיות עובדות בשדות אורז ובכפר מרוחק בהרים.

העיר מה הונג סון אינה תיירותית במיוחד. מספר מצומצם של משרדי תיירות, כמו גם גסטהאוסים ומעבר לשוק הלילה לא מצאתי בה הרבה. לעומת זאת, הסובב את מה הונג סון הוא משהו אחר לגמרי.

קמתי מאוחר בשעה 9:00 והלכתי להתקלח. יש מים חמים אבל כדי לגרום להם לפעול צריך לעבור קורס. זו הפעם הראשונה שנתקלתי בדוד שעובד על גז. כדי להפעיל את המים החמים צריך לצאת החוצה ולפתוח את הברז של בלון הגז. לאחר מכן להפעיל שני כפתורים במתקן שלו ארבעה כפתורים שונים אשר מטרת קיומם אינה ברורה. היתרון של מכשיר הגז בניגוד למכשירים החשמליים הוא שהמים אינם פושרים אלא לוהטים, שינוי מרענן.

המשך קריאה …

אין תגובות »

16-02-2007, שישי

ביום שאחרי בית החולים, קפצתי לביקור של מספר שעות בכפר דייגים שצף על אגם, מרחק של חצי שעה מסיאם ריפ. כאב הגרון לא עבר אבל רציתי לעשות משהו באותו יום. קבעתי עם נהג טוקטוק לשעות אחר-הצהריים (3-4$). מדובר בנסיעה של כחצי שעה העוברת בדרך עפר מלאה במהמורות ולא רציתי לעשות אותה מאחורי נהג אופנוע.

הדרך לאגם לא מעניינת ברובה, למרות שבחלקים ממנה שדות אורז ירוקים ויפים.

המשך קריאה …

אין תגובות »

באותו יום יצאתי לשני אתרים גדולים באזור אנשון (מחוז גווידז’ואו) – מפל חואנגואושו ומערת ארמון הדרקון (מערת לונגונג). עד לאותו יום המחוז לא היווה עבורי אטרקציה גדולה. הוא שימש בעיקר כנקודת מעבר בין מחוז סיצ’ואן למחוז גואנגש’י, בו נמצאים גווילין ויאנגשואו.

בהתאם להמלצת בעלי המלון שבו שהיתי באנשון (חדר חביב עם שרותים צמודים ומקלחת עם מים חמים ב-50 יואן, לאחר מיקוח קל), כל אחד מהאתרים הצריך יום שלם, אך מכיוון שהייתי קצר בזמן רציתי לאחד בין האתרים. ממדריך הלונלי פלנט הבנתי שהדבר אפשרי ושיש מיניבוס העובר בין האתרים, נתון שהתברר בהמשך כשגוי.

בעל המלון המליץ להגיע קודם למפל חואנגאושו, האתר “הגדול” מבין השניים, משם אוכל להמשיך במיניבוס למערת ארמון הדרקון (לונגונג דונג), “הקטן” מבינהם.
המשך קריאה …

אין תגובות »

באותו יום חזרתי לאתר מערת ארמון הדרקון כדי לעלות בשנית על האומגות הענקיות ולעבור בנחת על “מאורת הדרקון” היפהפיה. לאחר החזרה לכפר יצאתי רגלית לכיוון ההפוך. עברתי בשדות אורז מקסימים, עזרתי למקומיים לחבוט בגבעולי התבואה, ולאחר שיט על הנהר המשכתי ברגל על שביל לא מסומן באזור ביצות מדהים שצמוד לאתר מערות ארמון הדרקון. בשעה האחרונה ליווה אותי דייג מקומי שסיפר לי על הטיולים שלו בסין.

את מרבית חלקי אתר מערת ארמון הדרקון, הלא היא לונגונג דונג, כבר ראיתי ביום הקודם. התעוררתי מוקדם בבוקר ונכנסתי בחזרה אל אתר המערות מהכפר שבו ישנתי. מכיוון שהכפר נמצא בתוך האתר אפילו לא הייתי צריך לרכוש כרטיס נוסף (128 יואן, 68 לסטודנטים).

הלכתי בחזרה לכיוון האומגות. לא הספיק לי מה שעשיתי אתמול ורציתי להשלים את החסר. אדם מקומי התלווה אלי להליכה והגיע איתי עד לאומגות. המעבר ב “מאורת הדרקון” המדהימה הוא בונוס נוסף. לאחר המאורה, עברנו במערת גואניין, שהיא מעין כוך ענקי בתוך ההר שבתוכו מקדש ונזירים.

המשך קריאה …

תגובה אחת »

באותו יום נסעתי מקאילי אל הכפר לאנגדה. בטרק רגלי הגעתי אל שני חלקי הכפר המרוחקים זה מזה, ומשם במסלול לא מסומן דרך ההרים הסובבים. תפסתי טרמפ על הכביש הראשי עד לכפר קטן בדרך, ומשם על אופנוע אל ליישאן ובחזרה לקאילי.

אוטובוס שיוצא לעיתים תדירות מקאילי אל ליישאן עוצר בכפר לאנגדה כעבור שעת נסיעה. המחיר 9 יואן.

הכפר לאנגדה מחולק לשני חלקים. החלק שני מרוחק כחצי שעת הליכה מהראשון.

החלק הראשון, בו עוצר האוטובוס, הוא די קטן. בתי עץ מסורתיים נראים מכל עבר. על חלונותיהם תלויים פלפלים חריפים ותירסים מיובשים שמעניקים להם גוון מיוחד.

המשך קריאה …

אין תגובות »

שיג’יאנג. ישנם כאלף בתים בכפר הגדול בין כפרי המיאו. רובם עשויים עץ בצבע חום כהה שמקנה להם מראה מיוחד על צלע ההר. הכפר בנוי בתוך עמק ועל שתי צלעות הרים. בין שני חלקי הכפר עובר נהר שאותו אפשר לחצות על גשרי הרוח והגשם האופיניים לכפרי המיאו של המחוז. שדות האורז פזורים על טרסות יפהפהיות בכל האזור. יש כמה אפשרויות לטייל בשיג’יאנג – במרכז הכפר, הנמצא בתחתית העמק, על הצלע הדרומית או על הצלע הצפונית, עליה נמצאים רוב שדות האורז.

יצאתי מהמלון עם התיק הענק, במטרה להמשיך מקאילי אל שיג’יאנג ומשם אל צ’ונגג’יאנג. מכיוון שלא קיים קו המחבר בין השניים הייתי צריך לנסוע לשיג’יאנג (שעתיים), לחזור לקאילי ומשם לצ’ונגג’יאנג. ליישאן נמצאת איפשהו על הדרך והאוטובוס לצ’ונגג’יאנג עוצר בליישאן בדרך. כדי לקצר תהליכים במקום לנסוע ישירות לשיג’יאנג עליתי על האוטובוס לליישאן (13 יואן, שעה וחצי), השארתי את התיק הענק בשמירת חפצים בליישאן (יותר נכון להגיד, במשרד של הכרטיסנית) בתמורה לארבעה יואן ליום, ועליתי על האוטובוס לשיג’יאנג שיצא בשתיים אחר הצהריים (10 יואן, שעה אחת).

המשך קריאה …

אין תגובות »

אחרי סיור של חצי יום בכפר שיג’יאינג המשכתי בנסיעה מתישה של אלפי פיתולים העוברת בין ליישאן אל צ’ונגצ’יאנג. רק אחרי רונגג’יאנג הפיתולים נרגעים מעט. בסך הכל חמש וחצי שעות נסיעה במיניבוס.

יצאתי בשעה עשר בבוקר על מנת לחקור את הצד הדרומי והפחות מעניין של הכפר שיג’יאנג. על צלע ההר יושבים כמה סטודנטים לציור שהגיעו כדי לשפר את כישוריהם. בתי העץ החומים האופייניים לשיג’יאנג נראים בכל פינה. לאחר עליה של רבע שעה מהכפר הגעתי לכביש הראשי, לשם מגיעות באוטובוס קבוצות תיירים כדי לצפות מגבוה בנוף הכפר והנהר החוצה אותו. הכפר עטוף ערפל ברוב שעות היום וקשה לצלם אותו ממרחק רב.

המשך קריאה …

3 תגובות »

צ’ונגג’יאנג. קמתי בשעה עשר. רציתי להישאר יום נוסף בהוסטל, ארזתי תיק קטן וירדתי אל הקבלה כדי לשלם על יום נוסף. האישה בקבלה נתנה לי את הפיקדון עבור המפתח ששילמתי בערב קודם (10 יואן) וסירבה שאני אשאר ליום נוסף.

הדבר היה מעט תמוה בעיני והתעקשתי להישאר. הגיע בעל המקום ואמר שהמקום אינו מלון ואי אפשר להישאר. מכיוון שהסינית שלי לא הייתה מספיק טובה כדי להבין מה הם רצו, עזבתי את המקום בעוד הם מצביעים על המלון (היקר הסמוך). גם בהוסטל זול אחר סרבו להשכיר לי חדר. המלונות היו יקרים ובמקום לישון בצ’ונגג’יאנג, יצאתי לעבר הכפר באשה, המרוחק עשרה קילומטרים מהעיר. זה הכפר המוכר ככפר של ציידים שעדיין עובדים כבימים עברו וגם מתלבשים בהתאם.

את התיק הענק השארתי אותו בתחנת האוטובוסים הסמוכה (4 יואן ליום). אוטובוס לבאשה אין, ועל מנת להגיע לבאשה מצ’ונגג’יאנג יש לקחת מיני-ואן (30 יואן) או אופנוע (20 יואן). התפשרתי עם רוכב אופנוע על 15 יואן ויצאנו לדרך.

הכפר באשה נמצא על פיסגת הר במרחק עשרים דקות רכיבה מהעיר. יש בו מגוון הוסטלים, ונכנסתי לאחד המקומות שנקרא Guns Group. מחיר חדר עם מקלחת 60 יואן. יש דורמס של שלוש מיטות ב 20 יואן. אם יתמזל מזלכם החדר יהיה ריק לגמרי.

המשך קריאה …

אין תגובות »

זהו סוף חודש אוקטובר ומזג האוויר לא טוב. השמיים מעוננים והראות לא טובה במיוחד. ערפל כיסה את הנוף המרוחק והיה קשה לצלם. הטרסות נראו עלובות, השדות שוממים מכיוון שהתבואה נאספה אך לא מזמן.

וכך מצאתי את עצמי מגיע למקום באחת התקופות הגרועות ביותר לביקור בלונגשנג.

יצאתי בשעה אחת עשרה בבוקר לטרק רגלי מהכפר פינגאן אל הטרסות של ג’ינקנג. בג’ינקנג יש כמה כפרים קטנים שבסופם נמצאת תחנת האוטובוסים, דרכה אפשר לחזור אל פינגאן (יש לקחת שני אוטובוסים).

בסמוך למלון הקטן שבו התאכסנתי רכשתי מקל הליכה טלסקופי. הוא לא היה קצר ולמעשה די ארוך. כאן המקום לציין כי יש כמה סוגים של מקלות הליכה מתקפלים. השימושי ביותר הוא זה שלא תופס הרבה מקום. המחיר, לעומת זאת, היה זול כל כך שלא יכולתי לסרב, בסך הכל 20 יואן (כעשרה שקלים). זה המחיר הזול ביותר שמצאתי עבור מקל הליכה. זה לא המחיר לצרכן והוא הושג לאחר מיקוח לא קל, וממילא תכננתי לזרוק אותו מאוחר יותר בשל אורכו.

התחלתי בצעידה מההוסטל הקטן, ופניתי ימינה במגרש החניה של הרכבים. משם מתחיל הטיפוס. כדאי לזכור שהתחלתי את הטרק מנקודת הכניסה לאתר הנמוכה, ולא מאזור המלונות הנמצאים במעלה ההר. רוב המלונות והאזור התיירותי נמצאים במרחק של עשרים וחמש דקות הליכה מהכניסה לאתר.

המשך קריאה …

אין תגובות »