יומן מסע לעולם

היום הראשון בשנגרי-לה. שכרתי אופני הרים; עליהם רכבתי למקדש סונגדזאנלין האותנטי שם חיים את חייהם נזירים טיבטים אמיתיים. זהו מקום יפהפה המשתלב בנוף של שנגרילה והטבע בצורה הטובה ביותר. המשכתי ברכיבה אל עבר אגם נאפה (Napa Hai), מקור מים פסטורלי המהווה נקודת משיכה לעופות רבים. סוסי בר רועים לנוף האגם באופן חופשי, ולקראת השקיעה נראה המקום כאילו יצא מאגדה. בחווה סמוכה ניתן לצאת לרכיבה קצרה אל אזור האגם.

לקראת השקיעה דיוושתי בחזרה אל העיר דז’ונגדיאן, הלא היא שנגרי-לה אחרי יום עמוס בחוויות. המראות שראיתי באותו יום היו מהיפים והציוריים שראיתי בסין. כאן מחוז יונאן האמיתי; חוויה מוקטנת של טיבט, אם חיפשתם זה מתחיל כאן.

בוקר בשנגרי-לה. קר כאן, ואפילו מאד. הטמפרטורות בלילה צונחות עד לאפס מעלות. בשעות הבוקר המוקדמות הטמפרטורה מגיעה לכדי 3 עד 5 מעלות כך שכדאי להצטייד בביגוד חם. באותו הזמן שמחתי שסחבתי איתי את מפזר החום הקטן, זה שקניתי ביאנגשואו בעבור 35 יואן בשביל לייבש את הנעליים הרטובות אחרי הנסיעה על הקטנוע בשדות הגשומים. לא האמנתי שהוא יחזיק מעמד עד לשנגרילה, אבל המחמם המתקפל הזה הפך לי את החיים לנוחים יותר מהיום שבו הגעתי לליג’יאנג, דרך ערוץ דילוג הנמר ועכשיו כאן.

על החלונות של החדר הצטברה שיכבה של קרח אותה הייתי צריך לגרד כדי לראות מה קורה בחוץ. קר. החדר שבו שהיתי הוא ענק. יש בו שתי מיטות, אך חוץ ממנו יש חדר שרותים כגודל חדר השינה וחדר מסדרון גדול המפריד בין השניים. לא ברור מדוע בן-אדם אחד או שניים זקוקים לכל-כך הרבה חדרים. הקור הכבד גרם לי להעריך עוד יותר את תא המקלחת המיוחד שבחדר השרותים. זה מעין תא מיוחד שבו אפשר לכוון לא רק את עוצמת המים, אלא האם הם יזרמו מהתיקרה, מהטוש או מהצדדים. יש גם תאורה ומוסיקה, אבל אלו לא עבדו. למי זה משנה. בקור הזה הדלת הנסגרת ההרמטית בזמן המקלחת היא הסיבה ששמחתי כל כך להתקלח שם. האדים לא יוצאים, וכך אפשר להתקלח בשקט בלי לקפוא מקור.

התארגנות קצרה ואני כבר למטה. בעלי המקום, שהיה בית דירות יותר מגסטהאוס, אינם דוברים אנגלית בכלל; דיברתי איתם בסינית עד כמה שיכולתי. הם היו נחמדים וניסו לעזור כמה שאפשר, אך איני בטוח אם זה יתאים לכל אחד. בסופו של דבר, רוב המטיילים המערביים בוחרים בגסטהאוסים המעט יקרים יותר, שם התנאים לטעמי פחות טובים, אך יש בהם הרגשה ‘גסטהאוסית’ יותר.

Outdoor GuestHouse נמצא במקום מרכזי, ממש מול מגרש החניה הצמוד לכניסה לעיר העתיקה של שנגרילה. שלושה צעדים מהמדרחוב. מהצד השני נמצא הכביש הראשי המוביל אל מרבית האטרקציות באזור. יש חנות מטיילים קטנה, כמה פאבים ומסעדות וסופרמרקט אחד. ממול למגרש החניה אפשר לשכור אופניים.

אותו אדם שמשכיר אופניים ממול למגרש החניה מאד נחמד. נתן לי מפה והסביר כיצד להגיע למקדש הטיבטי סונדזאנלין אליו רציתי להגיע. בחנות יש לא מעט אופני הרים חדישות והמחיר שווה לכל נפש, לא יקר. כדאי לבקש יום קודם לכן שישמור לכם זוג אופניים כי לפעמים מגיעות קבוצות גדולות ומעלימות את המלאי.

על אופניים באזור שנגרי-לה

בשעה 10:30 התחלתי ברכיבה. מאותה חנות המשכתי לעבר הכביש הראשי, זה אותו כביש הממשיך את המדרחוב אך לכיוון הנגדי. הכביש סלול והרכיבה בירידה לאורך רוב הדרך. נחמד להתחיל את היום כך בנסיעה רגועה ללא מאמץ. לאחר כעשרים דקות הגעתי לכיכר גדולה, משם הדרך למגרש החניה של המנזר קצרה, עשר דקות של רכיבה.

בצמוד למגרש החניה הגדול של המנזר יש לרכוש כרטיס כניסה. זה עולה מספר מועט של יואנים. קיים סיכוי רב כי אף אחד לא יבדוק שקניתם כרטיס, אבל לא כדאי להסתכן. המנזר אינו קרוב לקופת הכרטיסים ולא יהיה סימפטי לחזור עד לשם בשביל לרכוש כרטיס. במגרש החניה פגשתי אדם בעל חזות טיבטית יוצאת דופן, ולצידו יאק לבן. הוא לבוש בתלבושת טיבטית אותנטית, שיער ארוך וזקן כאילו יצא מאיזה סרט. היאק הלבן הוא חיה נדירה ונחשבת לקדושה אצל הטיבטים. בעבור סכום צנוע תוכלו להצטלם עם החיה המיוחדת. אחרי דיבור קצר עם הטיבטי, יצאתי לרכיבה קצרה על היאק. למרחקים ארוכים יותר הרכיבה איטית ואינה משתלמת.

White yak in Shangri-La, China 2008

מהחניון המשכתי ברכיבה על שביל גרוע, אבן ירושלמית. לא קל לרכב שם מכיוון שבאותו הזמן שהייתי שם השביל היה בשיפוצים, אולי כיום המצב טוב יותר. כפר קטן ומוזנח צמוד למנזר היפהפה. לפני הכניסה דוכני מזכרות, יאקים המחכים לצילומים עם תיירים. נשים מחזיקות בטלאים טלאים קטנים ומקסימים, ממתינות לתיירים שיצטלמו איתם וכלב טיבטי ענק, המזכיר מאד כלב אלפיני או סאן ברנרד. הרכיבה מהחניון נמשכה רבע שעה.

מנזר סונגדזאנלין

ממול למנזר בריכה פסטורלית שמקדש קטן מעטר את מרכזה. אל המנזר אפשר להכנס משני כיוונים – דרך התיירים הכרוכה במדרגות רבות, והכניסה של המקומיים המתאימה גם לרוכבי אופניים. רוב התיירים נכנסים מהשער הראשי, אך מכיוון שהייתי עם אופניים המליצו לי לרכב בשביל הסובב את המנזר כך שאחסוך את הטיפוס במדרגות ואוכל להסתובב עם האופניים בתוך המתחם.

בניגוד למה שיש בחוץ, מבפנים המנזר נטול סממנים תירותיים והוא פעיל לכל דבר ועניין. נזירים גרים בו, לומדים ומתפללים. יש מספר מקדשים ואפילו מטבח וחדר אוכל.

כשהגעתי לחלק העליון נתקלתי בנזיר צעיר ממלא שני דליי מים מצינור. לאחר מכן סחב אותם באמצעות מוט על כתפיו. באחד המבנים יש מטבח, שם מבשלים בסירי ענק את ארוחת הצהריים של הנזירים. גוש ענק של גבינה משך את תשומת ליבי. זו גבינה המופקת מקומית מחלב יאק. אחד הנזירים חתך גוש גבינה ונתן לי לטעום. המנזר ממוקם באזור שקט, מבודד ופסטורלי. באותו יום מזג האוויר היה נהדר, הקור התחלף בחום והשמיים היו כחולים ובהירים. הנזירים שמתגוררים במקום נחמדים להפליא. כשנכנסתי למגורי הנזירים, כמה מהם התלהבו מאופני ההרים שהבאתי וביקשו סיבוב, ובזמן שהם נהנו ביקרתי במבנה המגורים. אחד הנזירים ששמע שאני מישראל הפתיע אותי עם הידע שלו על ירושלים.

הדרך לאגם נאפה

באחת וחצי אחר הצהריים יצאתי מהמנזר. תכננתי לחזור באותה הדרך שבה הגעתי ומשם להגיע לאגם נאפה, אך מקומיים סיפרו לי כי דרך העפר הממשיכה הלאה מהמנזר, מגיעה לכביש הראשי משם אפשר להגיע לאגם. בדיעבר התברר לי כי זהו קיצור דרך רציני, ומומלץ מאד ללכת משם. בדרך עברתי בשדה שבו רעו סוסים, וכעבור עשר דקות של רכיבה משם נתקלתי במכשול; ביצה באורך שישה מטרים ובגובה שמגיע עד לכדי שלושים סנטימטרים. אז מה עושים? ללכת עם האופניים ברגל אי אפשר כי הבוץ יחסל את הנעליים, לעקוף גם כן אי אפשר כי גדרות תוחמים את הביצה. המקומיים היו עוברים את הביצה הקטנה על סלעים מאולתרים שהיו זרוקים בה, אך גלגלי האופניים לא זזו בתוך הבוץ בלי הפעלת כוח רב.

אז לחזור לא בא בחשבון מבחינתי, והאפשרות שנותרה היא לרכב בתוך הביצה עם האופניים תוך תקווה שאלו לא יעצרו באמצע על-ידי סלע נחבא או יתקעו בבוץ. חזרתי עשרים מטרים אחורה, רכבתי במהירות ונכנסתי לביצה עם האופניים והמצלמה. הרגשתי איך הגלגלים מחליקים מצד לצד, קופצים מעל סלעים חבויים מתחת לבוץ עד שמצאתי את עצמי בצד השני. אם הייתי יודע שזה המצב לא הייתי מנסה שוב, הסיכון להחליק שם גבוה, ומי שמחליק משבית את הנעליים והבגדים ליום שלם. בקור השורר בלילה באזור, אלו לא יתייבשו בלילה אחד. כדאי להיזהר.

הדרך ממשיכה ומתפתלת לצד שדות פתוחים בהם מסתובבים שוורים. לא כדאי להתקרב יותר מידי, כי הם עלולים להיות עצבניים ולתקוף (מבדיקה שערכתי בזמן שצילמתי מקרוב). אם עד עכשיו הדרך הייתה במישור, השביל הופך כעת לעליה ארוכה המתחברת לכביש הראשי. זהו, נגמרו החיים הקלים והגיע הזמן לדווש בכוח עד למעלה, אך ההשקעה משתלמת. מלמעלה תחזו במראה מרהיב של ספק שדות מוצפים במים, ספק ביצה ענקית.

כמעט ארבעים דקות עברו מאז שיצאתי מהמנזר. השעה כבר 14:20. כשהגעתי אל הכביש הראשי לא ידעתי אם להמשיך ימינה או שמאלה. הייתי עייף מהרכיבה וסימנתי לאחד הרכבים שעברו לעצור. הנהג סימן לי להמשיך ימינה. הכיוון ההפוך מוביל בחזרה לשנגרי-לה. הכביש הראשי אומנם שקט מתנועה, אך אינו בטוח במיוחד לרכיבת אופניים ויש לשים לב למשאיות ורכבים שעוברים במקום. כבר ידעתי בערך לאן עלי להגיע ולכן חתכתי שמאלה אל דרך העפר הראשונה שיצאה מהכביש. דרך העפר הובילה אותי לבסוף אל קופת הכרטיסים של אגם נאפה, שם הייתי בשעה 15:00. בסך-הכל שעה וחצי מהמנזר על אופניים. אם לא תעצרו בדרך, תוכלו להשלים את המסלול בזמן קצר יותר.

אגם נאפה

אגם נאפה הוא אחד המקומות באזור שנגרי-לה הממחישים את היופי המדהים של הסביבה. זהו אגם אשר חלקים נרחבים ממנו רדודים מאד עד כדי שמזכירים מעין ביצה גדולה. להקה גדולה של סוסים מבלה במקום, נראה שחלקם משמשים לרכיבה וחלקם חופשיים לגמרי, והנוף הנחזה במקום כל-כך פסטורלי ומרגיע. במיוחד בשעות אחר-הצהריים, כאשר השמש מתחילה לשקוע אל עבר ההרים המשתקפים אל תוך האגם.

עגורים שחורי-צוואר המבלים באגם, רק מוסיפים לתמונה הכוללת. אגם נאפה הינו בית לסוגי עופות רבים ובינהם עגור שחור-צוואר, עיט לבן-זנב, נשר הימלאיה, אנפות, אווזים וברווזים. המים שבאגם נאפה זורמים אליו מפסגות ההרים הסמוכות ומתאדים עם הזמן; הם אינם זורמים משם לשום מקום אחר, וכך נוצרת מעין חזות של ביצה.

בניגוד לשמורות טבע אחרות בסין, המקום אינו מסודר אלא פתוח לגמרי. כדי להתקרב לאגם יש ללכת על הצמחיה ולהיזהר שלא לדרוך בשלוליות. עם אופני ההרים הצלחתי לצלוח את מרבית השלוליות הקטנות ולעבור ממקום למקום ללא בעיה. מי שמעוניין יכול לשלם לחוות הסוסים הסמוכה ולצאת לרכיבה קצרה באזור. מבדיקה שלי, הסכומים שדרשו היו גבוהים מהמקובל בסין ולכן ויתרתי על התענוג.

בחזרה לשנגרי-לה

יצאתי משם כשהתחיל להחשיך, לקראת השעה שש בערב. הדרך חזרה אינה מוארת ורציתי להגיע אל שנגרי-לה כשעדיין נשאר מעט אור בחוץ. אם נהנתי בירידה של הבוקר, אז הדרך החוזרת לשנגרי-לה היא בעליה מתונה, וחלקים ממנה, בעליה תלולה וקשה לרכיבה. זו עלולה להמשך למעלה כשעה עד להגעה לעיירה, המרוחקת כשמונה קילומטרים מהאגם.

 

מאמר זה פורסם בתאריך 8-11-2008 בשעה 12:49 ושייך לנושאים דזונגדיאן, יומן מסע למזרח הרחוק 2008 - 2009, מחוז יונאן, סין. ניתן לעקוב אחר תגובות למאמר זה באמצעות הפיד RSS 2.0. באפשרותך להשאיר תגובה, או טראקבק מהאתר שלך.