יומן מסע לעולם

באופן מפתיע התעוררתי בשש ורבע בבוקר. הכפר באשה עדיין קצת חשוך והתושבים רק מתעוררים.

בלילה הקודם הזמנתי אופנוע שיגיע על הבוקר ויקח אותי אל תחנת האוטובוסים של צ’ונגג’יאנג, משם אמשיך אל הכפר דז’אושינג. האוטובוס יוצא מוקדם מאד על הבוקר ולכן יש להשכים קום כדי לתפוס אותו בזמן. בשעה שש וחמישים הגיע נהג האופנוע כמובטח, רק שציפתה לי הפתעה. רגע לפני שעליתי על האופנוע, התיישב בחור צעיר מאחורי הנהג, וכך נסענו שלושה על אופנוע אחד במורד ההר בחזרה אל צ’ונגג’יאנג.

זה היה מסוג האופנועים הישנים בעלי מושב גדול. כזה שגם ארבעה יכולים להדחס עליו אם ממש רוצים. כאלה אופנועים רואים מידי פעם בוייטנאם.

הנסיעה עברה די בקלות. היה מספיק מקום לשבת, ואם המושב אינו מספיק, הסרבל בחלק האחורי משמש כתוספת. לתחנה המרכזית הגענו אחרי נסיעה של עשרים דקות. שם התברר לי שהאוטובוס לדז’אושינג יוצא בשבע ועשרים ולא בשבע וחצי.

הנסיעה באוטובוס לכפר אורכת שעתיים ועולה 18 יואן.

בכפר דז’אושינג שבע מאות בתים של בני שבט דונג. עד עתה ברוב הכפרים שבהם ביקרתי גרו בני שבט מיאו.

הוא שונה מהאחרים ולמרות שהוא אינו גדול, הוא שוקק חיים. יש בו שוק קטן, חנויות של מזכרות לרוב ולא מעט הוסטלים. מחירי החדרים מתחילים בעשרים יואן לחדר עלוב ועד לשישים יואן לחדר איכותי.

כדאי לשים לב שהכביש הראשי בכפר משובש מאד. הוא כל כך משובש שאחד הגלגלים של התיק הענק שלי התנתק ממקומו והגעתי למסקנה הסופית שהתיקים שמיוצרים בסין, לפחות אלו עם הגלגלים, לא יחזיקו מעמד יותר מחודש. זה כבר התיק השני שנהרס אחרי מספר שבועות. בכל פעם הבעיה נעוצה במנגנון שמחזיק את הגלגלים.

אחרי חיפוש מאסיבי בכפר, גיליתי שרוב החדרים תפוסים. אלו שאינם תפוסים, נמצאים במלונות עלובים שלא שווה להתאחסן בהם בשביל לחסוך כמה שקלים, או שהמקלחות נמצאות בקומה התחתונה ולא נוח להגיע אליהן.

בסופו של דבר עצרתי במלון חביב. חדרי עץ ומקלחת צמודה עם מים חמים. נראה די נקי וחדש. המחיר הוא ארבעים יואן לחדר עם מקלחת. הבעיה הייתה שנאמר לי שהחדר מתפנה בשעה שתיים עשרה אחר הצהריים והשעה הייתה רק רבע לעשר.

כדי להמנע מסחבת בכביש הגרוע, השארתי את התיקים ויצאתי לטייל ברחובות. בכפר בתים מעץ, חנויות קטנות, נחל שזורם לאורכו, ואפילו יש פגודה וגשרי רוח וגשם (שאמורים להיות עמידים ברוח ובגשם מן הסתם). בחלקים הקיצוניים של הכפר מצויים שדות אורז, ולצד הבתים מייבשים את הגרגרים על יריעות בד, יחד עם פלפלים חריפים וכותנה. בשבילים אפשר להתקל בתופעות מעניינות כמו נשים בלבוש מסורתי מגלגלות חוטי אריגה, אדם זקן קולע סלים, ועוד… בכפר יש מפעל קטן שהתוצרת שלו אינה כל כך ברורה.

בתוך הכפר יש שני בתי ספר, יסודי ותיכון, ואפשר לבקר בהם כדי לשרוף שעה מיותרת. בסך הכל זה כפר חביב. לא מצאתי בו עניין מיוחד או איזושהי סיבה להגיע אליו מעבר לעובדה שהוא נמצא בדרך לסאנגג’יאנג, לונגשנג וגוויילין.

בשעה שתיים עשרה וחצי חזרתי למלון. בעל המקום, איש נחמד מאד, הודיע לי שהחדר לא מתפנה היום. הוא התנצל והציע לי חדר בקומה השלישית ללא מקלחת צמודה. כפיצוי קיבלתי אותו בעשרים במקום בשלושים יואן. עוד לפני שנודע לי שהחדר  הטוב לא הולך להתפנות, בעל המקום הסכים לעזור לי לתקן את התיק שנשבר. עליתי לחדר, רוקנתי את כל הזבל מסין והורדתי את התיק למטה. בעזרת מקדחה הוא הכניס בורג חדש לגלגל. אני מניח שזה ישרוד עד שבוע לפני שיתפרק שוב. מספיק זמן בשביל לקנות תיק חדש.

בצהריים יצאתי לאכול במסעדה מקומית. יש להם תפריט באנגלית עם Fried Potatoes שמסתבר שזה צ’יפס עם קטשופ (10 יואן) ו- Onion Beef (ב-12 יואן). טעים ומומלץ.

סיור רגלי מחוץ לכפר

לאחר זמן קצר הכפר התחיל לשעמם, אז יצאתי מזרחה (בכיוון ההפוך לצ’ונגג’יאנג) לכיוון שני כפרים אחרים. בקצה הכפר יש שלט שמורה על פארק לאומי. השביל יוצא ממש מתוך הכפר ועולה מעלה מעלה אל פיסגת ההר הסמוך. יש שתי אפשרויות לטפס – האחת על שביל עפר משעמם המתפתל במעלה ההר. השניה על שביל צר וחלקלק בתוך צמחיה שעולה במהירות למעלה. כמובן שבחרתי באפשרות השניה והמעניינת.

אחרי כחצי שעה השביל המעניין נגמר וצריך ללכת על שביל העפר המתפתל. הדרך נהייתה משעממת. נופי טרסות האורז יפים כאן פחות מאזורים אחרים שבהם ביקרתי. הגעתי לשדה אורז, שם החלטתי להפסיק לעלות ולהתחיל לרדת בחזרה.

מגלגלים את הגזעים מההר

באותו מקום ראיתי מחזה מוזר. שלושה אנשים מורידים גזע עץ ענק על ציר מאולתר של אופניים. שניים עמדו מאחורי הגזע כשמוט גדול על כתפיהם. המוט קשור לחלק האחורי של הגזע. אדם שלישי ישב על החלק הקידמי של גזע העץ שהיה מונח על ציר שבשני צידיו גלגלי אופניים. בעזרת רגליו הוא ניסה לנווט את הגזע בפיתולים החדים של ההר. לא הצליח לו כל כך, וכך היה יוצא שבכל פיתול שני האנשים שמאחור הרימו את הגזע וסובבו אותו לכיוון המתאים בעוד האדם שמקדימה היה נהנה מהדרך.

גם בירידות שני האנשים היו מחזיקים את הגזע כדי שלא ידרדר מהר מידי ויפול לתהום יחד עם נווט האופניים. נראה שהתופעה אינה חד פעמית, אלא מין שיטה שהמקומיים סיגלו לעצמם כדי להוריד גזעי עץ שכרתו בפיסגת ההר.

כדורסל בנות אחר הצהריים

בבית ספר תיכון יש פעילות אחר הצהריים – משחק כדורסל-בנות. תלמידים מבית הספר ותיירים מזדמנים התאספו סביב המגרש כדי לצפות ולעודד.

מופע מקומי בערב

בשמונה בערב התחיל מופע של המקומיים, בני שבט דונג, שהציגו בצורה משעשעת חלקים שונים מהתרבות שלהם. בכפר יש שתי במות להופעות. המחיר 50 יואן, מעט יקר, אבל אם אתם כבר שם, שווה.

לילה בדז’אושינג ופאב מקומי

בפאב מקומי הותקנה מכונת לייזר ועל מסך גדול הוצגו קליפים של קריוקי. פגשתי שם כמה סטודנטים שלומדים עיצוב באוניברסיטת טיאנג’ין (בסמוך לבייג’ינג). הם פלשו לכפר עם שני אוטובוסים שמלאים בשבעים סטודנטים במהלך סיור של שבוע במחוז גווידז’ואו. נראה שהפאב משמש בעיקר עבור תיירים סינים והקריוקי פורח.

בשעות הלילה הכפר מואר בתאורה מיוחדת, ומאד יפה להסתובב שם ולצלם.

 

מאמר זה פורסם בתאריך 20-10-2008 בשעה 15:30 ושייך לנושאים באשה, דז'אונגשינג, יומן מסע למזרח הרחוק 2008 - 2009, כפרים, מחוז גווידז'ואו, סין, צ'ונגג'יאנג. ניתן לעקוב אחר תגובות למאמר זה באמצעות הפיד RSS 2.0. באפשרותך להשאיר תגובה, או טראקבק מהאתר שלך.