יומן מסע לעולם

צ’ונגג’יאנג. קמתי בשעה עשר. רציתי להישאר יום נוסף בהוסטל, ארזתי תיק קטן וירדתי אל הקבלה כדי לשלם על יום נוסף. האישה בקבלה נתנה לי את הפיקדון עבור המפתח ששילמתי בערב קודם (10 יואן) וסירבה שאני אשאר ליום נוסף.

הדבר היה מעט תמוה בעיני והתעקשתי להישאר. הגיע בעל המקום ואמר שהמקום אינו מלון ואי אפשר להישאר. מכיוון שהסינית שלי לא הייתה מספיק טובה כדי להבין מה הם רצו, עזבתי את המקום בעוד הם מצביעים על המלון (היקר הסמוך). גם בהוסטל זול אחר סרבו להשכיר לי חדר. המלונות היו יקרים ובמקום לישון בצ’ונגג’יאנג, יצאתי לעבר הכפר באשה, המרוחק עשרה קילומטרים מהעיר. זה הכפר המוכר ככפר של ציידים שעדיין עובדים כבימים עברו וגם מתלבשים בהתאם.

את התיק הענק השארתי אותו בתחנת האוטובוסים הסמוכה (4 יואן ליום). אוטובוס לבאשה אין, ועל מנת להגיע לבאשה מצ’ונגג’יאנג יש לקחת מיני-ואן (30 יואן) או אופנוע (20 יואן). התפשרתי עם רוכב אופנוע על 15 יואן ויצאנו לדרך.

הכפר באשה נמצא על פיסגת הר במרחק עשרים דקות רכיבה מהעיר. יש בו מגוון הוסטלים, ונכנסתי לאחד המקומות שנקרא Guns Group. מחיר חדר עם מקלחת 60 יואן. יש דורמס של שלוש מיטות ב 20 יואן. אם יתמזל מזלכם החדר יהיה ריק לגמרי.

יצאתי לסייר בכפר. זהו כפר די קטן. על הכביש הראשי במרכז נמצא אזור בו מציגים המקומיים הופעות. מסתבר שבדיוק פיספסתי הופעה של המקומיים שהייתה בשעה עשר בבוקר. באופן כללי, זמני וימי ההופעות אינם קבועים.

עיקר הכפר באשה נמצא על צלע ההר, ויש לרדת במדרגות המובילות למטה. על הדרך בתי עץ וילדים קטנים רצים בין המדרגות. על הבתים התושבים מייבשים תירסים, ובתוך הבתים נשים דופקות על בדים במטרה לגהץ אותם, כפי הנראה.

לאחר כעשר דקות של הליכה הגעתי לבית עץ. מהבית יצא אדם עם חרב קצרה (או סכין גדולה) הקשורה על חגורתו. הוא הציע לי להיכנס לביתו והראה לי כלי עבודה שבהם הוא משתמש, את הבגדים המסורתיים ואת הבנדנה המוזרה שהייתה קשורה לראשו. הוא היה אחד הציידים, שלא פשוט למצוא בכפר. הוא הציג בפני את הרובה שלו. קנה ארוך וכבד. יצאנו החוצה, הוא לבש את בגדי הציד שלו. על החגורה שלו הוא לובש בקבוק קטן כנראה למים. יש לו גם שקיק קטן של כדורים עבור הרובה.

ביקשתי לצלם אותו, והוא הסכים. הוא הדגים כמה מפוזיציות הציד, ונתן לי לירות ברובה שלו עם כדור חי (!). לרובה אין הדף אבל מרעיש. בדיעבד, נראה שזה היה די מסוכן כי הרובה, כמו שניתן לראות בתמונות, מיושן ופרימיטיבי.

מאוחר יותר הצייד הוציא כלי נשיפה ענק והדגים כיצד לנגן בו. דרוש הרבה אוויר וריאות חזקות כדי להצליח לנגן במשך זמן ממושך. לפני שנפרדנו נתתי לצייד עשרה יואן בתמורה לחצי השעה שהוא הקדיש (למרות שהוא לא ביקש), וכשראיתי שהוא התלהב מהשטר של הדולר שהיה לי בארנק, נתתי לו גם אותו. זה היה הכפרי היחיד שפגשתי שקיבל ממני כסף. באופן כללי, לא מומלץ לחלק כסף למקומיים אם הם מבקשים או לא, כדי לא להפוך אותם לקבצנים, ובמיוחד לא את הילדים.

הדרך למטה המשיכה. פגשתי אישה מקומית שאחזה מעדר וסללה מדרגות באדמה. ביקשתי לצלם אותה. במפתיע היא פרמה את שיערה שהיה ארוז כפקעת מעל ראשה. השיער היה באורך של למעלה ממטר וכמעט הגיע לריצפה. הצעתי לעזור לה בתמורה עם המעדר והיא די הייתה מרוצה מהעניין.

המשך הדרך עוברת בין שדות אורז וממשיכה אל עבר הלא נודע. נראה שאין שום דבר מעניין בהמשך אז חזרתי במעלה המדרגות לעבר הכפר. בכפר באשה המקומיים מייבשים את האורז בצורה שונה מכפרים אחרים במחוז. יש להם מעין קולבי ענק שעליהם תולים את אלומות האורז. אלו תלויות בשמש כדי לייבש את הגרגרים.

עוד בשבילי הכפר – אישה מקומית שורפת עשבים ומערבבת אותם עם מים כדי ליצור צבע שחור, ככל הנראה משמש לצביעת השיער. סטודנט לאומנות יושב מול ביקתה ומנסה לשחזר אותה על דף הנייר, ועוד כל מיני שרואים רק בכפרים קטנים כמו הכפר באשה.

במעלה הכפר צייד מפורסם מצטלם להנאתו ביחד עם אשתו. בתמונות הוא נראה מרשים ואפילו קצת מפחיד, אבל אם מסתכלים עליו במציאות מגלים שגובהו נמוך, אפילו נמוך מאד.

היה לי עוד קצת זמן עד שמחשיך ויצאתי עם דרך העפר הראשית מחוץ לכפר כדי לראות לאן היא תוביל. לקראת השקיעה חוזרים תושבי הכפר בדרך הזו לאחר שקצרו את יבולי האורז הצהובים מהשדות. התקופה היא סוף חודש אוקטובר. ככל שהמשכתי ללכת כך גדל מספר התושבים, שחלקם התביישו ולא רצו להצטלם.

הלכתי באותה דרך שעה ארוכה וכשראיתי שהיא אינה מובילה לשום מקום מעניין, עצרתי רוכב אופנוע שעבר באזור וביקשתי טרמפ להמשך הדרך. בזמן הנסיעה הוא סיפר לי שהיעד הקרוב הבא רחוק עשרות קילומטרים מהיכן שהייתי. הבנתי שמתחיל להיות מאוחר וביקשתי לרדת בסמוך לאחד הבתים המבודדים שהיו לצד הדרך. נכנסתי לאותו בית, שנראה כמו חווה קטנה וביקשתי טרמפ בחזרה לכפר באשה. כעת הוא היה כבר מרוחק קילומטרים רבים מהמקום שבו הייתי. תיקשרתי בסינית וסימני ידיים עם אישה מבוגרת שגרה במקום. היא הפנתה אותי לבן שלה שנראה כבן שש-עשרה, עלינו על האופנוע ובתמורה לסכום סימלי חזרתי אל הכפר באשה.

בערב במלון פגשתי שני מטיילים סינים מבייג’ינג. מעצבת אופנה וצלם שהיה פעם סולן בלהקת רוק וניגן עבורנו על גיטרה מיניאטורית שהוא קנה בכפר דז’אושינג הסמוך.

בשעות הערב כל הכפר מחשיך. אין תאורה ברחובות והמקומיים מסתובבים עם פנסים, ובקיצור, אין מה לעשות שם בלילה.

 

מאמר זה פורסם בתאריך 19-10-2008 בשעה 13:39 ושייך לנושאים באשה, יומן מסע למזרח הרחוק 2008 - 2009, כפרים, מחוז גווידז'ואו, סין, צ'ונגג'יאנג, שדות אורז. ניתן לעקוב אחר תגובות למאמר זה באמצעות הפיד RSS 2.0. באפשרותך להשאיר תגובה, או טראקבק מהאתר שלך.