יומן מסע לעולם

אחרי סיור של חצי יום בכפר שיג’יאינג המשכתי בנסיעה מתישה של אלפי פיתולים העוברת בין ליישאן אל צ’ונגצ’יאנג. רק אחרי רונגג’יאנג הפיתולים נרגעים מעט. בסך הכל חמש וחצי שעות נסיעה במיניבוס.

יצאתי בשעה עשר בבוקר על מנת לחקור את הצד הדרומי והפחות מעניין של הכפר שיג’יאנג. על צלע ההר יושבים כמה סטודנטים לציור שהגיעו כדי לשפר את כישוריהם. בתי העץ החומים האופייניים לשיג’יאנג נראים בכל פינה. לאחר עליה של רבע שעה מהכפר הגעתי לכביש הראשי, לשם מגיעות באוטובוס קבוצות תיירים כדי לצפות מגבוה בנוף הכפר והנהר החוצה אותו. הכפר עטוף ערפל ברוב שעות היום וקשה לצלם אותו ממרחק רב.

אחרי סיבוב רגלי של שעתיים וחצי חזרתי להוסטל. הבן אדם שמנהל אותו חביב להפליא (ראו תמונה) ואני ממליץ בחום להגיע למקום. החדרים אומנם פשוטים מעץ והמיטות לא רכות, אבל המחיר לחדר נקי שכולל תאורה, שקעי חשמל וכפכפים שווה לכל נפש (20 יואן). מחוץ לחדר יש שרותים ומקלחת עם מים לוהטים. המקום נקרא Leslie’s House. זה ההוסטל השני או השלישי אחרי תחנת האוטובוסים. שווה ביקור.

תחנת האוטובוסים בשיג’יאנג נמצאת בחניון מחוץ לכפר. שם ממתינים מיניבוסים ואוטובוסי התיירים. את היציאה מהכפר מסמל גשר רוח וגשם. גשרי רוח וגשם הם סמל מרכזי בכפרים של שבט מיאו במחוז גווידז’ואו והם אמורים להיות ממש כמו ששמם רומז, עמידים לרוח ולגשם.

שדות אורז אפשר לראות גם מחוץ לגבולות הכפר.

עליתי על המיניבוס שיוצא בשעה אחת ועשרים. זה שאחריו יוצא בשתיים וחצי אחר הצהריים. הנסיעה התארכה עקב עצירות מרובות בכפרים שעל הדרך. כרטיסן, לשם שינוי, לא היה והנהג היה עוצר את המיניבוס לזמן מה בכל פעם שנוסע היה עולה כדי לגבות תשלום עבור כרטיס. במקום אחרי שעה הגענו אחרי שעה וחצי.

זה לא היה כל כך נורא כי האוטובוס שיצא מקיילי לכיוון צ’ונגג’יאנג (ועוצר בליישאן) התעכב גם הוא והגיע באיחור של חצי שעה, בשעה ארבע אחר הצהריים לליישאן.

ליישאן – רונגג’יאנג – צ’ונגג’יאנג : נסיעה מתישה

הנסיעה מליישאן לצ’ונגג’יאנג הייתה הנסיעה הקשה ביותר שעברתי בסין. חמש וחצי שעות על מיניבוס זה לא כל כך נורא. הבעיה נעוצה בכביש העובר בין ההרים הקטנים. בין ליישאן ורונגג’יאנג (ארבע שעות נסיעה) לא ראיתי קטע אחד ישר של כביש. כולו מורכב מאינספור פיתולים שלא נגמרים. המיניבוס יוצא מפיתול אחד ונכנס לאחד נוסף. אישה שהייתה על האוטובוס הקיאה כל הדרך מהטלטולים והפתולים בהרים. לא מומלץ לבעלי קיבה רגישה.

אחרי רונגג’יאנג הכביש נרגע. הפיתולים אומנם המשיכו אבל ברמה סבירה.

צ’ונגג’יאנג בשעות הערב

הגענו בשעה תשע וחצי בערב לתחנת האוטובוסים בצ’ונגג’יאנג. הרחוב הסמוך לתחנה נראה עלוב וקטן. יש בו מספר לא מבוטל של מלונות אבל המחירים גבוהים. החל ממאה יואן לחדר. באותו רחוב יש מקומות שמשכירים חדרים. הם נראים כמו הוסטלים למרות שהם לא קוראים לעצמם כך. נכנסתי לאחד מהם – חדר עולה 40 יואן וכולל שרותים צמודים ומקלחת עם מים חמים.

אינטרנט באזור לא מצאתי. בשר על האש אפשר לאכול בדוכנים על הכביש הראשי ובסימטה סמוכה.

 

מאמר זה פורסם בתאריך 18-10-2008 בשעה 11:51 ושייך לנושאים יומן מסע למזרח הרחוק 2008 - 2009, כפרים, ליישאן, מחוז גווידז'ואו, סין, צ'ונגג'יאנג, רונגג'יאנג, שדות אורז, שיג'יאנג. ניתן לעקוב אחר תגובות למאמר זה באמצעות הפיד RSS 2.0. באפשרותך להשאיר תגובה, או טראקבק מהאתר שלך.