תאילנד
לאוס
קמבודיה
סין
וייטנאם
פיליפינים
ישראל
ירדן
מצרים
צרפת
ארה"ב
קנדה
English
שיג’יאנג. ישנם כאלף בתים בכפר הגדול בין כפרי המיאו. רובם עשויים עץ בצבע חום כהה שמקנה להם מראה מיוחד על צלע ההר. הכפר בנוי בתוך עמק ועל שתי צלעות הרים. בין שני חלקי הכפר עובר נהר שאותו אפשר לחצות על גשרי הרוח והגשם האופיניים לכפרי המיאו של המחוז. שדות האורז פזורים על טרסות יפהפהיות בכל האזור. יש כמה אפשרויות לטייל בשיג’יאנג – במרכז הכפר, הנמצא בתחתית העמק, על הצלע הדרומית או על הצלע הצפונית, עליה נמצאים רוב שדות האורז.
יצאתי מהמלון עם התיק הענק, במטרה להמשיך מקאילי אל שיג’יאנג ומשם אל צ’ונגג’יאנג. מכיוון שלא קיים קו המחבר בין השניים הייתי צריך לנסוע לשיג’יאנג (שעתיים), לחזור לקאילי ומשם לצ’ונגג’יאנג. ליישאן נמצאת איפשהו על הדרך והאוטובוס לצ’ונגג’יאנג עוצר בליישאן בדרך. כדי לקצר תהליכים במקום לנסוע ישירות לשיג’יאנג עליתי על האוטובוס לליישאן (13 יואן, שעה וחצי), השארתי את התיק הענק בשמירת חפצים בליישאן (יותר נכון להגיד, במשרד של הכרטיסנית) בתמורה לארבעה יואן ליום, ועליתי על האוטובוס לשיג’יאנג שיצא בשתיים אחר הצהריים (10 יואן, שעה אחת).
בשעה שלוש הגענו. הוסטלים, מסתבר, יש לרוב בשיג’יאנג. הראשון, הקרוב ביותר לתחנת האוטובוסים, מציע חדר בשלושים יואן. חדר מעץ עם מיטה זוגית. יש מקלחת משותפת עם מים חמים מחוץ לחדרים. ההוסטל היה מלא, אבל לא הרחק משם מצאתי מקום אפילו יותר טוב – מקלחת משותפת עם מים חמים מאד, חדרים מעץ עם מיטה זוגית בעשרים יואן בלבד (כעשרה שקלים).
בכפר יש רחוב ראשי אחד הנמצא על גדת נהר. יתר הבתים בנויים על צלעי ההר מצפון ומדרום. הצד הצפוני נראה מעניין יותר ועשיר בשדות אורז. לשם הלכתי בשלוש וחצי אחר הצהריים כדי לסייר בשדות האורז.
על שבילי העפר כפריים וילדים הולכים, חלקם מובילים סוסי משא וחלקם סוחבים שקי אורז כבדים על כתפיהם בעזרת מוט מעץ. כל שק על צד אחר של המוט.
האזור מוצף בטרסות אורז יפות, וההליכה על השבילים מהנה. החלטתי לעשות סיבוב בין ההרים ולא לחזור מאותה הדרך שבה הלכתי.
אחרי הטיפוס על ההר הדרך ממשיכה שמאלה אל ההר הסמוך. ממנו רציתי לרדת ולעלות על ההר שממול, ובכך להשלים משולש ולחזור לשיג’יאנג. השבילים צרים מאד ועוברים דרך הטרסות. יש שביל רחב מעט יותר אבל זה מוביל לכפר מרוחק. אישה שעבדה בשדה אורז אמרה לי שבלתי אפשרי להגיע לשיג’אנג מהדרך שבחרתי ושהשביל בכלל מוביל לכפר אחר. על הדרך הצלחתי לאבד חלק מקל ההליכה שנתקע באדמה בוצית עד שנעלם לגמרי.
הדרך במורד ההר התארכה הרבה מעבר מכפי שחשבתי. הייתי מצויד במצלמה וחולצה קצרה. אפילו מים לא היו לי. כדי לרדת למטה יש ללכת בזהירות על שבילון הצמוד לשדה אורז ברוחב עשרים סנטימטרים. בקצה השדה יש ירידה תלולה שמובילה לשדה נוסף, וחוזר חלילה. כך יוצא שהלכתי הלוך ושוב את אותה הדרך בשלבים שונים של ההר.
הגעתי לשביל חלקלק ותלול שהוביל אותי לשדה בעמק שלמטה. משם היה קשה להחליט לאן להמשיך. ההר הסמוך עטוף בעצים. נראה היה שהכפריים עדיין לא עיבדו אותו. זה היה אחד ההרים שהיה חלק מהמסלול שלי בחזרה לשיג’יאנג.
חיפשתי את דרך ההמשך ולבסוף זיהיתי צמחיה דרוסה. עקבתי אחריה עד שגיליתי שביל צר מאד, כמעט בלתי נראה, העולה במעלה ההר המיוער. את המשך השביל זיהיתי לפי העשב שמישהו דרס לפני. השעה הייתה מאוחרת והתחיל להחשיך. עליתי בשביל במשך חצי שעה ללא סימן לשדות או לתושבים, אך הישועה לא איחרה להגיע.
שני כפריים שסחבו על כתפיהם שקי אורז נראו באופק. הגברתי קצב, נופפתי להם לשלום והשגתי אותם.
באותו רגע נראה היה שאלו היו אחרוני הכפריים שהיו בדרכם בחזרה לכפר. השדות והשבילים היו נטושים לגמרי. השעה הייתה כבר שש בערב. כבר לא הייתי בטוח איפה אני נמצא אז שאלתי אחד מהם כמה זמן נשאר ללכת עד שיג’יאנג. כשהסיני ענה לי שמונה שעות לא ידעתי אם הוא צוחק או רציני. אחרי דיבוב אגרסיבי הצלחתי להבין ששניהם בדרך חזרה לשיג’יאנג ולא לכפר אחר, ושמדובר בהומור סיני לא ברור.
עקפתי אותם והצטרפתי לנשים מקומיות, גם הן עם סלים על כתפיהן. נראה שאין אפליה בין גברים לנשים בכל הקשור לסחיבת שקים. משקל כל שק אורז מגיע לעשרים קילוגרמים כך ששני שקים שווי ערך לארבעים קילוגרמים, אותם יש לסחוב במשך קילומטרים. משימה לא פשוטה.
במהרה השביל התחבר לשביל מוכר, ואחר חצי שעה ראיתי בתים. חזרתי לשיג’יאנג.
שיג’יאנג בלילה מוצפת בתיירים. גשרי הרוח והגשם, יחד עם מבנים אחרים, מוארים ומקנים לכפר אווירה מיוחד. על הכביש הראשי יש חנויות מזכרות, מסעדות ומכולות. במלון היוקרתי שבקצה הכפר ממתינים עובדים לבושים בתלבושות האופייניות לבני המיאו.
אך מעבר לטיול חביב לילי לאורך הנהר, אין מה לעשות שם בלילה.
עברית
