יומן מסע לעולם

באותו יום חזרתי לאתר מערת ארמון הדרקון כדי לעלות בשנית על האומגות הענקיות ולעבור בנחת על “מאורת הדרקון” היפהפיה. לאחר החזרה לכפר יצאתי רגלית לכיוון ההפוך. עברתי בשדות אורז מקסימים, עזרתי למקומיים לחבוט בגבעולי התבואה, ולאחר שיט על הנהר המשכתי ברגל על שביל לא מסומן באזור ביצות מדהים שצמוד לאתר מערות ארמון הדרקון. בשעה האחרונה ליווה אותי דייג מקומי שסיפר לי על הטיולים שלו בסין.

את מרבית חלקי אתר מערת ארמון הדרקון, הלא היא לונגונג דונג, כבר ראיתי ביום הקודם. התעוררתי מוקדם בבוקר ונכנסתי בחזרה אל אתר המערות מהכפר שבו ישנתי. מכיוון שהכפר נמצא בתוך האתר אפילו לא הייתי צריך לרכוש כרטיס נוסף (128 יואן, 68 לסטודנטים).

הלכתי בחזרה לכיוון האומגות. לא הספיק לי מה שעשיתי אתמול ורציתי להשלים את החסר. אדם מקומי התלווה אלי להליכה והגיע איתי עד לאומגות. המעבר ב “מאורת הדרקון” המדהימה הוא בונוס נוסף. לאחר המאורה, עברנו במערת גואניין, שהיא מעין כוך ענקי בתוך ההר שבתוכו מקדש ונזירים.

מאורת הדרקון

“מאורת הדרקון” (יש לה שם אחר בסינית), היא מעבר ענקי בתוך ההר. הכניסה מצד אחד והיציאה מצד שני ובדרך יורדים למטה ועולים בחזרה ליציאה. המאורה מכילה נטיפי אבן מיוחדים שמזכירים מערות ומאורות של דרקונים ממש כמו בסרטים.

אומגות ענק

כשהגענו לאומגות התברר שיש שתיים כאלו. אחת לכל כיוון, מה שחוסך הליכה ברגל של כקילומטר. המחיר לכל צד הוא 30 יואן, מעט יקר. אחרי מיקוח קל ולאור העובדה שביום קודם כבר הייתי על האומגה פעם אחת התפשרנו על 40 יואן לשתי אומגות ויצאנו לדרך. במקום מציעים שרותי צילום והדפסה של תמונות מיידיות. 10 יואן לכל תמונה. מזכרת נחמדה מהמקום.

שתי האומגות עברו במהירות. בשלוש מילים – שווה כל רגע. הפעם לא נגעתי בבלם וגלשתי במהירות על הכבל לצד השני. כל אחד יכול לעשות את זה למעט אנשים עם בעיות לב, נשים בהריון וכד’.

האזור הכפרי של מערות ארמון הדרקון

חזרתי משם דרך מאורת הדרקון ומערת גואניין אל הכפר הקטן בו ישנתי. השעה הייתה כבר שתיים-עשרה. אכלתי ארוחת צהריים ויצאתי רגלית לעבר שמונת הקילומטרים על הכביש המובילים אל הקרוב. משם יש תחבורה זולה אל אנשון.

כבר אחרי שלוש דקות של הליכה הגעתי לאגם יפהפה שבתוכו השתקפו ההרים והעצים הסובבים כמו מראה. האזור הכפרי ושדות התבואה הופיעו כבר בסמוך לאגם.

נכנסתי לשדה הראשון לסידרת צילומים. בשדה היו שני סוסי עבודה שאכלו להנאתם את ארוחת הצהריים. ארבעה גברים ונשים אחזו בידיהם אלומות תבואה וחבטו אותן אל תוך ארגז גדול. גרגרי האורז נפלו אל תוך הארגז, שהתמלא לאיטו. אחת הנשים שהבחינה שהיא חלק  בלתי נפרד מסידרת הצילומים החלה לצעוק. לא הבנתי מה היא אמרה ונראה שהיא לא הייתה מרוצה מהעניין, אבל לא עברו מספר דקות והיא החלה לחייך. לא עברו מספר דקות נוספות והיא ביקשה כסף עבור הצילומים.

ניגשתי לארגז והצעתי לעזור עם החבטות של אלומות האורז בתמורה לצילומים. אחרי כמה הסברים על איך לחבוט אלומות תבואה, מצאתי את עצמי חובט גרגרי אורז לתוך ארגז ביחד עם קבוצה של חקלאים סינים. לאורך זמן, זו לא עבודה קלה.

כעבור שעה המשכתי משם ברגל. הדרך עוברת על הכביש לצד שדות אורז מדהימים על מרגלות הרים נמוכים ותלולים, ועל גדות נהר. חצי שעה מאוחר יותר חציתי גשר אל העבר השני של הנהר והתחלתי ללכת דרך השדות. בכל מקום מקומיים חובטים בתבואת האורז כדי לשלוף את הגרגרים, בשדה אחד חורשים את האדמה בצורה פרימיטיבית עם שור הקשור למחרשה קטנה, בעוד בעל השור מצליף בו כדי שימשיך ללכת.

שיט בנהר

עוד כפר והגעתי אל מעגן סירות קטן. לא הייתי עוצר אלמלא אחד העובדים היה מבקש ממני כרטיס. הצגתי את זה מאתמול והוא בתמורה הציע לי להיכנס לסירת מנוע  לשיט שקט בנהר. הסירה יכולה להכיל כעשרה אנשים. הייתי לבד וזה לא הפריע לו לצאת להפלגה. הסירה הפליגה בדיוק אל הכיוון ממנו הגעתי. כשהיא נעצרה במעגן השני, עשינו פרסה והפלגנו בחזרה. זה השיט השלישי שכלול במחיר הכרטיס, בנוסף לשתי ההפלגות בנהרות התת-קרקעיים העוברים מתחת להרים.

יצאתי מהסירה והמשכתי רגלית. השביל מוביל אל מעין מערת מים גדולה. אי אפשר להיכנס אליה אלא רק לצפות מבחוץ.

בסביבות השעה שלוש אחר הצהריים השביל הסתיים והגעתי לכפר נוסף. מדרגות עמוסות בצואת סוסים הובילו מהשביל הכפרי אל הכביש הסלול בכפר. אלו נתנו סימן לבאות. כפריים הובילו את סוסיהם במורד המדרגות אל עבר השדות. חלק מהסוסים מיאן לרדת אבל התרצה לאחר דירבון.

בכפר מספר אנשים ממתינים בתחנת האוטובוס. בחורה שנראתה כמו תיירת סינית, אמרה לי להמתין איתה עד שהאוטובוס יגיע, אך השעה עוד הייתה מוקדמת והמשכתי ללכת. הדרך ממשיכה על הכביש הראשי. אין מדרכה וקצת מסוכן ללכת שם כי הדרך מתפתלת בין  ההרים, אבל עבור מי שרוצה להמשיך אין ברירה. חלק זה נמצא מחוץ למסלול המיועד למטיילים.

מסלול יפהפה מחוץ לאזור המטיילים

לא עברו עשרים דקות והגעתי לבריכה גדולה שדמתה לביצה. שביל עפר צר מוביל למטה, ונראה שהוא בשימוש של הכפריים. האזור התיירותי מסתיים כאן רישמית. ירדתי בשביל עד למטה. השביל מסתיים ולא ניתן להמשיך ללכת בלי לשחות בביצה. חזרתי מעט למעלה וגיליתי שביל, צר אף יותר, שעובר על גדת הביצה ומגיע אל העבר השני. בצד השני יושבים שני דייגים. האחד שקוע עד ברכיו בתוך המים עם חכה, והשני יושב על אבן יחד עם אישתו. לא נראה שהייתה להם הצלחה מרובה בדיג. עליתי בחזרה לכביש הראשי על שביל עפר תלול. סלעים גדולים וקטנים כיסו אותו וצריך להיזהר בעליה.

עשר דקות נוספות הלכתי על הכביש הראשי עד שהגעתי לאגם ענקי, כולו עטוף במעטה ירקרק מדהים. נראה כמו ביצה. רציתי לרדת למטה אך לא יכולתי. מעקה הבטיחות של הכביש חסם כל גישה למטה, ולרדת אי אפשר כי תלול מאד. לא יכולתי להתאפק ושלוש מאות מטרים מאוחר יותר דילגתי מעל מעקה הבטיחות, איתרתי מדרגה שהייתה תלולה פחות מהאחרות וירדתי למטה אל השביל החקלאי.

השביל צר מאד ועובר בין שדות שבהם שתולים עלי חסה וירקות אחרים. קשה ללכת שם מבלי לדרוך על היבול או ליפול למים. מקל הליכה הוא מצרך חובה למי שרוצה לצאת קצת מהשיגרה של הטיול התיירותי באזור.

מהביצה הירוקה בוקעים סלעים גדולים. ועצים צומחים מתוכה במקומות שונים. זה מקום נהדר לצילומים.

בהמשך הדרך הרעועה הגעתי לשביל שיורד מהכביש הראשי למטה. יותר מסודר מהדרך שבה עברתי. זוג סינים צעיר שטייל במקום, בהה בי והתלבט אם לרדת למטה או  לא. בסוף הם ויתרו ועלו על מיניבוס שהיה בדרך לאנשון.

הכביש הראשי מתפתל בין ההרים הקטנים הטיפוסיים למחוז גווידז’ואו. הליכה על הכביש מאריכה את הדרך מאד בשל הפיתולים הרבים. קיצור הדרך על ידי עיקוף רגלי של האגם חוסך לכאורה זמן נכבד, מה גם שהדרך יפה בהרבה מזו הנראית מחלון האוטובוס.

בעבר השני של האגם נמצא איכר שחורש את השדה, ולצידו כלב שמירה. זה התחיל לנבוח כשראה שאני מתקרב. גובה הכביש הראשי עולה כלפי מעלה אל פסגות ההרים בצידו המרוחק של האגם, ולא הצלחתי לזהות בהמשך מעבר המוביל כלפי הכביש. מרחוק החזרה אליו נראית כבלתי אפשרית.

לאור המצב הבעייתי חתכתי כלפי מעלה רגע לפני שהגעתי לאיכר. המוני סלעים בגודל בינוני הציפו את מרגלות ושיפוע ההר. ניסיתי לטפס עליהם. מקל ההליכה שוב שיחק תפקיד חשוב, אך הסלעים הקטנים התגלגלו כלפי מטה והיה קשה לטפס בלי להחליק כל כמה צעדים. השיפוע נהיה תלול ככל שעליתי, עד שלבסוף ויתרתי. ניסיתי דרך אחרת בהמשך השביל מסביב לאגם.

כלב השמירה המשיך לנבוח בתוקפנות, אבל לא התייחסתי. הוא נשאר בפינה שלו ולא התקרב. שיחה קצרה בסינית עם האיכר העלתה שאפשר להמשיך רגלית על השביל הצר לכיוון אנשון. ככל הנראה יש איזשהו מעבר בחזרה אל הכביש הראשי בהמשך הדרך.

טיפוס מורכב לכביש הראשי

דייג עומד באמצע האגם, ספק ביצה, ודג דגים עם חכתו. הוא די רחוק מהשביל אבל מספיק קרוב בשביל הזום של המצלמה. אותו אזור של האגם פשוט יפהפה עם עצים וסלעים הבוקעים מתוכו ונוף ההרים שסובבים אותו. עוד מקום נהדר לצילומים.

כמה מטרים אחרי שעברתי את הדייג, הגעתי למבוי סתום. אין מעבר. האגם חוסם כל דרך גישה. האופציה היחידה היא לטפס כלפי מעלה בחזרה לכביש הראשי, וזה נראה גבוה ומרוחק מתמיד. אם לא די בכך, אז גם לא נראה שביל המגיע למעלה. המדרון תלול, מלא בצמחיה עבותה שמקשה מאד על המעבר.

הסתכלתי לרגע לעבר הדייג ושמתי לב שהוא הפנה אלי את מבטו. סימנתי לו בשאלה אם אפשר לעלות מאותו מקום כלפי מעלה, והוא סימן לי שאפשר.

הוא הצביע מהיכן להתחיל לטפס. אכן היה שם שבילון כמעט בלתי-נראה. עקבתי אחרי הצמחיה הדרוסה והתחלתי לעלות. בכל פעם שלא ידעתי לאן להמשיך הפנתי מבט אל הדייג, וזה הצביע אם להמשיך בטיפוס ימינה או שמאלה, עד שנגמר השביל.

הצמחיה הדרוסה כבר לא הייתה קיימת. הדייג התעקש והנהן עם ראשו, וסימן להמשיך לצד שמאל. בלית ברירה התחלתי לדרוס את השיחים, שהיו גבוהים וקוצניים. האדמה מורכבת מסלעים גדולים שמונחים זה על זה. בכל צעד בדקתי אם הקרקע בטוחה, ואם היא בכלל קיימת. קשה לראות את הסלעים מבעד לשיחים.

לא רק שהמדרון היה תלול והצעידה בו הייתה קשה, אלא שהצמחיה הגבוהה והדוקרנית, והסלעים הלא יציבים הקשו עוד יותר. רבע שעה טיפסתי עד שהגעתי לקצה הצמחיה העבותה. והטיפוס המשיך על הסלעים. באותו הזמן ראיתי את הדייג יוצא מהמים ובתוך חמש דקות מדלג לו על השביל, שלפתע, מרחוק ומגבוה נראה ברור מתמיד. הוא הגיע כמעט באותו הזמן שאני הגעתי למעלה, ולא הבין מאיפה עליתי.

לדייג היו שישה דגים שהוא דג באותו יום. הכפר שלו היה בדרך לאנשון, מרחק הליכה של כשעה, והלכנו ברגל ביחד לעבר הכפר שלו. על הדרך ניהלנו שיחה בסינית במהלכה הוא סיפר לי שהוא טייל בכל רחבי סין לצורכי עבודה. בשנגחאי, בגווילין, ואפילו בהונג קונג. הוא אמר לי שהוא לא אוהב לטייל ולא העריך את הנוף המקסים ליד הכפר שלו. מסתבר שאין עבודה באזור אנשון ויש להרחיק כדי להרוויח כסף טוב. העבודה באתר של מערת ארמון הדרקון מניבה רוח חודשי של 1000 יואן בלבד (כחמש מאות ש”ח).

בחזרה לאנשון

הגענו לכפר אחרי השעה חמש. התאורה, יחד עם השמיים המעוננים לא היו תנאים טובים לצילומים נוספים וזה היה סימן לחזור. רכב מסחרי עצר בצד הדרך. הנהג שאל לאן אני צריך להגיע, וכשעניתי שאני נוסע לאנשון, אמרו לי לעלות. 10 יואן. בדרך חזרה הנופים עדיין מאד יפים, אך ככל שהתקרבנו לישוב הסמוך, כך היופי דהה. עצרנו בתחנת אוטובוסים והחלפנו למיניבוס, איתו הגענו לאנשון בשעה שש בערב.

בתחנת האוטובוסים קניתי כרטיס אוטובוס לגוויאנג. אספתי את התיק מהמלון הסמוך, ועליתי על האוטובוס האחרון לאותו יום, בשעה שבע בערב.

גוויאנג

הגענו בשמונה וחצי לערך (שעה וחצי, 30 יואן). אוטובוסים לקיילי כבר אין. לקחתי מונית למלון יידו, ועל הדרך ביקשתי מנהג המונית לעצור בחנות למטיילים. מסתבר שלא פשוט למצוא כאלו חנויות בגוויאנג וגם החנות היחידה שהנהג הכיר הייתה סגורה. שמרתי את הכתובת ליום שלמחרת.

במלון פגשתי זוג מטיילים שסיפרו לי שזה ההוסטל היחיד שהם מצאו בגווייאנג. אחד מהשניים האחרים המופיעים בלונלי פלנט לא קיים, ובשני אמרו להם שאין מקום. סבירות גבוהה שלא מקבלים שם תיירים מערביים. זו הפעם הראשונה שאני שומע על מקום שלא מקבל תיירים מערביים.

באשר למלון יידו, הדורמס של עשר המיטות בו שהיתי סביר, אבל לא מעבר לזה. המחיר יקר לחדר שכזה אבל בשתי הפעמים שהגעתי היו רק שניים או שלושה אנשים, כך שזה לא ממש נורא. שקעי חשמל אין ליד המיטות, רק מפצל קטן אחד במרכז החדר. גם מנורות ליד המיטה לא בנמצא. כפכפים ל מקלחת אין, ובנוסף לכל הצרות, החדר נראה די עלוב למרות שהוא נקי.

כשעשיתי צ’ק אין קיבלתי ערכת עשה-זאת-בעצמך: סדין, ציפה וציפית. גם האינטרנט שאמור להיות בחינם לא עובד (יש מחשב אחד ישן). הדבר היחידי הטוב שם הוא זרם המים החמים במקלחת. כזה כמו שרק בבתי מלון איכותיים אפשר למצוא. אחרי מקלחת טובה אפשר ללכת לישון בשקט, לאגור אנרגיות ליום הבא.

 

מאמר זה פורסם בתאריך 14-10-2008 בשעה 16:08 ושייך לנושאים אנשון, בעלי-חיים, ברווזים, גוויאנג, טרקים, יומן מסע למזרח הרחוק 2008 - 2009, כפרים, מחוז גווידז'ואו, מערות, מערת ארמון הדרקון, מקדשים, סוסים, סין, שדות אורז. ניתן לעקוב אחר תגובות למאמר זה באמצעות הפיד RSS 2.0. באפשרותך להשאיר תגובה, או טראקבק מהאתר שלך.