יומן מסע לעולם

באותו יום יצאתי לשני אתרים גדולים באזור אנשון (מחוז גווידז’ואו) – מפל חואנגואושו ומערת ארמון הדרקון (מערת לונגונג). עד לאותו יום המחוז לא היווה עבורי אטרקציה גדולה. הוא שימש בעיקר כנקודת מעבר בין מחוז סיצ’ואן למחוז גואנגש’י, בו נמצאים גווילין ויאנגשואו.

בהתאם להמלצת בעלי המלון שבו שהיתי באנשון (חדר חביב עם שרותים צמודים ומקלחת עם מים חמים ב-50 יואן, לאחר מיקוח קל), כל אחד מהאתרים הצריך יום שלם, אך מכיוון שהייתי קצר בזמן רציתי לאחד בין האתרים. ממדריך הלונלי פלנט הבנתי שהדבר אפשרי ושיש מיניבוס העובר בין האתרים, נתון שהתברר בהמשך כשגוי.

בעל המלון המליץ להגיע קודם למפל חואנגאושו, האתר “הגדול” מבין השניים, משם אוכל להמשיך במיניבוס למערת ארמון הדרקון (לונגונג דונג), “הקטן” מבינהם.

מפל חואנגואושו (Huangguoshu)

האוטובוס יצא בשעה 9:40 בבוקר מתחנת האוטובוסים המרכזית (12 יואן). יש לפחות שתיים כאלו באנשון. מהתחנה הראשית יוצאים אוטובוסים לגוויאנג, למפל חואנגאושו ולמערת לונגונג (אבל לא לדז’ג’ין). הגענו כעבור כשעה ורבע לאתר.
מפל חואנגאושו

דמי הכניסה למפל חואנגאושו (Huangguoshu Waterfall) , שאמור להיות מרשים מאד, ולפי מדריך הלונלי פלנט זה מוקד התיירות העיקרי של המחוז, שערורייתים למדי. 150 יואן (92 לסטודנטים). בסך הכל מדובר במפל אחד גדול אבל הסינים הצליחו להפוך אותו למכונת כספים משומנת. הדרך, לעומת זאת, מרשימה במיוחד, רצופה בהרים קטנים אך תלולים שלמרגלותיהם שדות אורז. בתקופת הסתיו, חודש אוקטובר, אלומות תבואה פזורות בשדות בתצורה שרק הסינים יודעים ליצור, מחזה יפהפה בשילוב עם ההרים והאזורים הכפריים. אותו מחזה ראיתי בדרך לדז’ייג’ין. הנוף הייחודי הזה הפך את מחוז גווידז’ואו לפנינה אמיתית בטיול שלי לסין.

יחד עם הכרטיס קיבלתי בחינם מעיל גשם פשוט, שנראה יותר כמו שקית גדולה. מומלץ להשתמש בו כדי להגן על התיק מפני המים. מעיל גשם מעט איכותי יותר אפשר לרכוש בסמוך למפל (5 יואן) או להביא אחד איתכם.

הדרך למפל אורכת כעשרים דקות ברגל ועוברת בגן של עצים מיניאטורים, שהקשר שלהם למפל הוא אפסי. מייד לאחר הגן מגיעים לתחנת מעלית שם אפשר לרכוש כרטיס נוסף ולחסוך את הירידה במדרגות. זו אורכת כעשרים דקות נוספות.

הסיבוב במפל מעניין. המפל גדול ומרשים, למרות שבהארכה גסה, גובהו הנראה לעין אינו עובר את העשרים-שלושים מטרים. במהלך המסלול יש מספר נקודות תצפית על המפל והסביבה. יש להיזהר בהליכה כי השבילים רטובים וחלקים. אפשר בקלות להחליק ולהרוס את הטיול.

בהמשך הדרך השביל עולה במעלה ההר שם אפשר לזכות בשטיפה של גשם היישר מהמפל. כדאי להגן על ציוד יקר, ואם הוא ממש חשוב לכם, תביאו שקית אטומה למים. משם השביל ממשיך למערה קטנה העוברת בתוך ההר עד שמגיעים לחלק האחורי של המפל, כלומר תהיו מאחורי המים היורדים מהמפל ותראו במטושטש את העבר השני, חוויה מגניבה כשלעצמה.

זה בעצם מסכם את הסיור במפל חואנגאושו. הסיור אורך קצת למעלה משעתיים. אפשר להישאר במקום לארוחת צהריים, להמשיך למקום אחר או לחזור לאנשון.

מחוץ לאתר התיירותי מחכים כרגיל דוכני המזכרות עם קיטש תוצרת סין. חיפשתי את המיניבוס המובטח למערת לונגונג (מערת ארמון הדרקון) אבל לא דובים ולא יער. היו לי שתי אפשרויות: לקחת אוטובוס בחזרה לאנשון (12 יואן) ומשם אוטובוס נוסף למערת לונגונג, סיפור שעלול להימשך למעלה  משעתיים, או לשלם למונית 100 יואן עבור נסיעה של 40 דקות.

הדרך למערת ארמון הדרקון

לא זה ולא השני התאימו לי. ניגשתי לכרטיסנית במיניבוס שיוצא לאנשון וביקשתי ממנה לרדת בצומת שמוביל למערת לונגונג. שני האתרים יושבים בערך על אותו כביש בדרך לאנשון לפי המפה, כך שנראה שזה אפשרי. הכרטיסנית, שמן הסתם לא דברה אנגלית, לא הבינה מה אני רוצה ממנה, אז לקחתי דף נייר וניסיתי את מזלי בציור מפה. אחרי עשר דקות היא עשתה כמה טלפונים כדי לבדוק אם היא יכולה להשיג לי מונית בזול למערה, מה שלא כל כך הצליח. כשהייתי על סף יאוש נהג המיניבוס אמר לי לעלות ושהוא יעצור לי ליד לונגונג.

הנסיעה ארכה ארבעים דקות. הנהג עצר באמצע שום מקום והצביע על הכיוון שאליו אני צריך ללכת. הצומת המוביל למערת לונגונג ניתן לזיהוי על ידי מסעדה שמעליה שלט גדול שעליו כתובה באנגלית המילה Food.

בצומת ישבו מספר נהגים כשלידם חנו טוקטוקים ואופנועים. המחיר – 30 יואן לשמונת הקילומטרים הנותרים למערה. הלכתי על האופציה הזולה – אופנוע. 15 יואן.

הרכיבה על האופנוע באזור המקסים הייתה אחת מההיילייטים של הטיול שלי בסין. נהג האופנוע רכב במהירות בסיבובים בהרים. הנוף יפה יותר ממה שהיה עד עתה. שדות אורז רצופים באלומות תבואה בין הרים תלולים עטופים בעצים, ובכל מקום שדות חקלאיים ואזורים כפריים. בשלב מסויים עברנו ליד אגם. לא יכולתי להתאפק, שלפתי את המצלמה בזמן הרכיבה והתחלתי לצלם. הנוף היה כל כך יפה שהחלטתי עוד על האופנוע למצוא מלון ליד מערת ארמון הדרקון ולישון בלילה כדי לטייל ביום שלמחרת באזור.

כשהגענו לשער הכניסה לא מכרו כרטיסים בקופות והפנו אותנו לשער אחר שמרוחק כרבע שעה משם. נהג האופנוע דרש חמישה יואן נוספים אבל לי לא היה אכפת לאור הנוף המדהים שבאזור. כל רגע של רכיבה שווה זהב כשהנוף מתחלף במהירות מכל כיוון בלי חלונות מלוכלכים של מיניבוס. רגע של בטיחות – לנהג האופנוע לא הייתה קסדה ומשום מה גם לא הייתה לו קסדה רזרבית לנוסעים. בכל זאת הגענו בשלום.

מערת ארמון הדרקון ( לונגונג, לונגגונג דונג )

מחיר כרטיס למערת ארמון הדרקון (לונגונג דונג, Longgong Dong) מעט יקר – 128 יואן (62 לסטודנטים). כשנכנסתי לאתר קפץ עלי אחד המקומיים שניסה לשדל אותי לשבת על האלונקה הניידת שלו (יש לזה שם אחר). מדובר באותו סוג של סבלים כמו אלו המצויים על המיי שאן שסוחבים אנשים עייפים או עצלנים על אלונקות בתמורה לסכום כספי לא מבוטל. מחיר סחיבה כזו הוא 80 יואן עד למעלה (אפשר לרדת ל 60 יואן).

השעה הייתה כמעט שלוש אחר הצהריים. גיליתי שבניגוד לדברי בעל המלון שבו התאכסנתי בערב הקודם, האתר אינו קטן אלא גדול מאד. איתרתי קבוצת סינים שלוותה על ידי מדריך מקומי ועקבתי אחריהם כדי לקצר תהליכים. הדרך אל האתר הראשון אורכת כחצי שעה, במהלכה יש לטפס על הרבה מדרגות במעלה ההר. אם אין מספיק זמן כדאי לתחקר מקומיים ולשאול להיכן כדאי ללכת.

הגענו לאתר הראשון  – שיט באגם על סירת משוטים אל תוך מערה ענקית. המערה מוארת באורות בצבעים שונים שמקנים לה אווירה מיוחדת. מחיר השיט כלול בכרטיס. משך השיט הוא כעשרים דקות, הלוך ושוב. בקצה המערה ניתן לעגון ולרדת אך משיט הסירה סובב אותה לאחור והחזיר אותנו למקום ממנו הגענו. בסך הכל החוויה מיוחדת ומהנה. הרבה יותר כיף ממפל חואנגואושו ומערת דז’ג’ין.

כשיצאנו מהסירות ראינו מחזה יפהפה – האגם שבו זה עתה שטנו נשטף במפל אדיר למטה אל תוך מערה תת-קרקעית שדרכה יכולנו לראות בתים בחלקה התחתון. מחזה מוזר ומיוחד.

המשכתי רגלית במעלה ההר. עליה לא פשוטה. בדרך הגעתי למעין גן של אבנים, ואחרי ארבעים דקות של הליכה בשבילים בתוך יער שליו, הגעתי לאתר השני. כניסה ענקית למערה הובילה לשני כיוונים מנוגדים. האחד הוביל אותי בתוך המערה אל מעגן הסירות שאליו הגענו בשיט הקודם, ובו לא ירדנו. בכיוון השני (מצד שמאל) הגעתי למעגן סירות נוסף שהוביל למקום לא ידוע. הייתי לבד והשיט כלול בכרטיס. קיבלתי שיט פרטי אל הקצה השני. גם זה עבר בתוך מערה ענקית ונמשך כרבע שעה.

בעקרון אפשר לוותר על הטיפוס במעלה ההר, לרדת מהסירה הראשונה בקצה המערה, ללכת מעט ברגל ולעלות על הסירה השניה.

הסירה השניה יצאה מהמערה לאגם אחר. שם היה מעגן סירות נוסף. משיט הסירה כבר סובב את הסירה לאחור כששאלתי אותו לאן השביל מהמעגן מוביל. אחרי תחקור מעמיק בסינית מאולתרת הגעתי למסקנה שהאתר מאד גדול וביקשתי ממנו להגיע למעגן כדי שאוכל ללכת רגלית. הוא אמר לי שההליכה ברגל אורכת שעתיים. השעה כבר הייתה חמש אחר הצהריים וזה היה כבר גבולי כי הדרך לא מוארת.

ליד המעגן הייתה מסעדה, שכבר נסגרה. לפני שירדתי מהסירה, משיט הסירה צעק משהו בסינית לאדם שהיה במקום. כשירדתי גיליתי ששני המקומיים שהיו במקום התחילו ללוות אותי וניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול שאלות, כמו מה המרחק עד לקצה השמורה ועוד כהנה וכהנה שאלות שהתשובות שקיבלתי עליהן לא היו ממש ברורות.

אומגה באורך של קילומטר

עלינו במדרגות ובשלב מסויים נשארתי רק עם האישה הסינית. היא הייתה מבוגרת ודיברה במבטא מוזר שלא הצלחתי להבין. השלטים בדרך הצביעו על מערה שרציתי לבקר. השאלות ששאלתי את האישה לא עלו יפה, ומפאת חוסר זמן פשוט הלכתי אחריה בשבילי השמורה עד שבשלב מסויים הגענו למקום שלא חלמתי שאגיע אליו – אומגה אדירה באורך של קילומטר.

הגענו לפלטפורמה מעץ. שלושה כבלים גדולים מפלדה נמתחו ממנה ועד למקום מרוחק שבקושי הצלחתי לראות. אף אחד לא היה שם חוץ ממני ומהאישה. אם הייתי מגיע לבד, סביר שהייתי צריך לוותר. האישה החלה לצעוק לצד השני. אף אחד לא ענה. אחרי רבע שעה של צעקות ושיחת טלפון תוך כדי שהיא מוודאת שאני בטוח שאני רוצה לעשות את זה, הגיעה מישהי עם ריתמה מוזרה.

למען האמת, עד שהגיעה האישה השניה עם הריתמה לא העלתי על דעתי שמדובר באומגה. כל אותו הזמן חשבתי שזה איזשהו רכבל, ושאנחנו ממתינים לקרון שיגיע. המחיר – 30 יואן נראה מעט יקר אבל רציתי להספיק לעבור על האתר לפני שיחשיך.

כשהאישה השניה הגיעה עם הריתמה, קיבלתי חום ופתאום קלטתי מה אני הולך לעשות. עלו לי מחשבות על האזורים המרוחקים שבהם מקומיים משתמשים באומגות כאלו כאמצעי תחבורה בין כפרים ועל המהירות שהדברים האלה נעים. הריתמה היא מעין חתיכת בד עם שתי רצועות לרגליים וזהו. כדי לבלום צריך למשוך ברצועת בד נוספת וכל המנגנון תלוי באמצעות קרמביט אחד מסכן ישירות על כבל הפלדה באמצעות גלגלת, גם היא מגיעה עם הריתמה.

בעין בלתי מזויינת זה נראה בלתי בטיחותי בעליל ואפילו קצת מפחיד, אבל בכל זאת אומגה של קילומטר!

האישה חיברה אותי לכבל והתחלתי לגלוש. ניסיתי את הבלם. נראה היה שכל מה שהוא עושה הוא להתחכך בתוך כבל הפלדה. לא יעיל במיוחד. המהירות שאליה הצלחתי להגיע הייתה גבוהה. כשהתקרבתי לצד השני בסביבות אמצע הכבל הבחנתי בסימנים ששני אנשים מסמנים. אחד מהם נפנף בשני דגלים אדומים והשניה נפנפה עם הידיים. באותו רגע נזכרתי שבהוראות שהיו צמודות למתקן (כן, באנגלית) היה כתוב משהו על הדגלים האדומים אבל לא זכרתי אם אני צריך לבלום או להמשיך. בנוסף לכל הצרות, האיש והאישה נפנפו בדגלים ובידיים באופן די מתואם שהצליח לבלבל אותי. מרוב שניסיתי להבין מה לעזאזל הם רוצים, מצאתי את עצמי תקוע בין שמיים וארץ על אומגה בלי יכולת להמשיך. חמישים מטרים לפני הסוף.

האיש שעמד בקצה הסתכל עלי בחוסר אונים. אחרי חמש דקות הוא ניגש ולבש ריתמה. הוא לקח חבל, הצמיד אותו לכבל הפלדה וניסה לזרוק אותו לכיוון שלי. אחרי שלושה נסיונות התחלתי להרגיש את הריתמה לוחצת. הבנתי שהוא לא יצליח להגיע וחשבתי מה היה קורה אם הייתי נעצר חצי קילומטר לפני… בעזרת הכפפות שהיו לי התחלתי למשוך את עצמי על כבל הפלדה. האיש שעמד בקצה השני נפנף עם הידיים ובעוד אני לא מבין מה הוא שוב רוצה ואם הוא מסמן לי “לא! אל תעשה את זה” או “קדימה! אין לי את כל היום” משכתי את עצמי מספיק עד שהגעתי לחבל שהוא זרק אלי.

בהמשך הדרך עברנו דרך מקדש גואניין (Guanyin). מקדש הנמצא בתוך מערה ענקית והוא ממש חלק מההר. משם הדרך ממשיכה אל מעבר תת-קרקעי מרשים שנראה כמו מאורת דרקון. סלעי גיר בתצורות שנראה שיצאו ממשחקי “מבוכים ודרקונים”.

לא הרחק משם נמצא הכפר. כשהגענו לכפר האישה הובילה אותי לבית פרטי, שם הציעו לי לישון באחד החדרים בתמורה לכחמישים יואן. בחדר שלוש מיטות, הוא מסודר. אין מקלחת ושרותים צמודים, אבל מכיוון שלא מדובר בהוסטל או בבית מלון, זה לא כל-כך נורא. בסך הכל זה בית פרטי עם חדר אחד לאירוח. במקלחת יש מים חמים. ארוחת ערב וארוחת בוקר מוגשות במחיר שווה לכל נפש. חיפשתי אלטרנטיבה אחרת, אבל האפשרות היחידה שעמדה בפני הייתה לקחת הסעה לכיוון העיר אנשון ולישון שם. בעל הבית השלים לי חפצים חסרים כמו מברשת שיניים ומגבת שלא הבאתי איתי מכיוון שבכלל לא תכננתי לישון באזור.

בערב אין כל כך מה לעשות בכפר. אחרי שמחשיך אפשר לאכול, לראות טלוויזיה בסינית, ולראות סרט טוב אם יש לכם במקרה מחשב כף יד.

 

מאמר זה פורסם בתאריך 13-10-2008 בשעה 15:42 ושייך לנושאים אנשון, יומן מסע למזרח הרחוק 2008 - 2009, כפרים, מחוז גווידז'ואו, מערות, מערת ארמון הדרקון, מערת מים, מפל חואנגואושו, מפלים, מקדשים, סין, שדות אורז. ניתן לעקוב אחר תגובות למאמר זה באמצעות הפיד RSS 2.0. באפשרותך להשאיר תגובה, או טראקבק מהאתר שלך.