יומן מסע לעולם

את ערב יום כיפור הייתי אמור להעביר על רכבת לילה שנוסעת 17 שעות מצ’נגדו אל גווייאנג. במקום על הרכבת נשארתי לישון במיקס הוסטל לילה נוסף, מכיוון שהרכבת יצאה לדרך לפני הזמן המוצהר על הכרטיס.

בערב הקודם מחשב כף היד שלי הוכיח לי עד כמה חשובים גיבויים תכופים כאשר פתח בשביתה וסירב לאתחל את עצמו. אתמול בערב עוד ניסיתי להציל את החומר החשוב ללא הצלחה, וניצלתי את שעות הבוקר לכמה נסיונות נוספים, גם הם כשלו כשלון חרוץ. המחשב נתקע ודרוש הארד ריסט כדי להחזירו לחיים, מה שאומר אובדן של כל החומר ושחזור של כל מה שנשמר בגיבוי, פעולה שאורכת עד שעתיים. הלך לי חומר של שבוע, אבל זה לא סוף העולם.

צרות המיחשוב המשיכו ועל הבוקר גיליתי שנדפק לי כרטיס זכרון של 4 ג”ב, עליו מאות תמונות לא מגובות. לא ביזבזתי זמן ונרתמתי למשימת ההצלה. שלא כמו כרטיס ה 8 ג”ב של סאנדיסק שהלך לעולמו, הכרטיס הזה הציג הודעה שהוא לא מפורמט ומערכת ההפעלה “החכמה” ווינדוס שאלה אותי אם אני רוצה לפרמט בכל פעם שהכנסתי את קורא הכרטיסים למחשב.

לא ויתרתי על התמונות וערכתי חיפוש זריז בגוגל, שהעלה תוכנת הצלה – Lexar Image Rescue. התוכנה הזו הצילה כל קובץ תמונה, ווידאו שהיו בעבר על הכרטיס שעדיין היה בלתי קריא על ידי מערכת ההפעלה. פשוט מדהים. הדבר היחיד שאבד הוא שמות הקבצים ואיתם מספרי התמונות. אחרי הצלת הקבצים וגיבוי לדיסק הקשיח, עשיתי פירמוט לכרטיס במצלמה והכל שב על מקומו בשלום.

יצאתי עם מונית ממיקס הוסטל לתחנת הרכבת רבע שעה לפני השעה המיועדת, מה שהתברר מאוחר יותר כטעות. נהג המונית אומנם הגיע כעבור שמונה דקות לתחנת הרכבת (9 יואן) אבל אחרי שעברתי במכונת השיקוף השעה הייתה 13:42. השערים היו סגורים ולמרות ששעת היציאה הרשמית הייתה 13:45, הרכבת כבר הייתה בדרך.

הכרטיסנית המסכנה, שעליה הוצאתי את העצבים בסינית קלוקלת, ניסתה להסביר ללא הצלחה למה רכבת שאמורה לנסוע 17 שעות יצאה שלוש דקות לפני הזמן. היא טענה שהשעה שמופיעה על הכרטיס היא השעה שבה הרכבת עוזבת את צ’נגדו, ולא את תחנת הרכבת. לי זה נשמע כמו קשקוש בנסיון לכסות טעות של הנהג, אבל בכל מקרה לרכבות כדאי להגיע חצי שעה לפני שעת היציאה.

הכרטיסנית הלכה איתי לקופת הכרטיסים, החזירה לי את הכסף והציעה לי כרטיס באותו מחיר ברכבת שאחריה. מן הסתם דרגש תחתון או אמצעי לא היו פנויים בהתראה כה קצרה ומה שנשאר זה דרגש עליון, או נכון יותר להגיד כלא עליון ל-17 שעות. נסיעה אחת על דרגש עליון הספיקה לי כדי להבין שזה מתאים לאנשים קטנים בגובה 1.5 מטרים ומטה, או כאלו שלא מתכננים לשבת כל הנסיעה אלא רק לשכב עם האף תקוע בתיקרה.

שני חתלתולים מצאו מיטה חמה על התיק שלי

למזלי ביום שלמחרת ממש באותה שעה, היה דרגש תחתון פנוי. חזרתי בבושת פנים אל מיקס הוסטל כדי לעשות צ’ק אין בפעם המי יודע כמה, ואת שארית היום ניצלתי להשלמות, שחזורים וקצת אינטרנט. בהוסטל מתגוררים כמה גורי חתולים שמצאו בתיק שלי מיטה חמה להעביר בה את הלילה.

לסיכום, לרכבות בסין – תגיעו לפחות חצי שעה לפני שעת היציאה.

מאמר זה פורסם בתאריך 8-10-2008 בשעה 23:36 ושייך לנושאים בעלי-חיים, חתולים, יומן מסע למזרח הרחוק 2008 - 2009, מחוז סיצ'ואן, סין, צ'נגדו. ניתן לעקוב אחר תגובות למאמר זה באמצעות הפיד RSS 2.0. באפשרותך להשאיר תגובה, או טראקבק מהאתר שלך.