יומן מסע לעולם

03-03-2007, שבת
דפיקה על הדלת העירה אותי בבוקר. הנהג הגיע לאסוף אותי מהגסטהאוס ורק התעוררתי. ביקשתי ממנו להמתין רבע שעה, התארגנתי במהירות ויצאנו לדרך. כשהגענו לאאו נאנג אספנו קבוצה של תאילנדים שאיתם יצאתי מאוחר יותר לשיט. מהמקום עצמו יוצאות קבוצות רבות של קייאקים מלוות במדריכים מחברות שונות כך שיצא לי לפגוש מטיילים נוספים.

קיאקים ביערות המנגרובים

שיט הקיאקים מתאים לכל אחד ומי שאין לו כוח לחתור יכול לבקש מאחד המקומיים שיצטרף אליו לקיאק ויעזור לו לחתור. ניתן לקחת קיאק יחיד או זוגי, ובחרתי ביחיד. החתירה בנהר אינה קשה וכעבור כעשר דקות ראיתי את ראשוני המנגרובים מופיעים בתוך הנהר.

קצת לפני אמצע המסלול, הקבוצה נכנסת למעבר בין הסלעים כשלאחריו מגיעים ליער המנגרובים ואז מתחיל החלק המעניין.

קופים סקרנים

קופים ארוכי זנב חיים על העצים וכאשר הם רואים את החותרים, הם מתחילים לדלג בין הענפים עד שהם מגיעים לנקודת קפיצה טובה כדי להגיע לקיאק הסמוך. לאחר החדירה לקיאק, ללא בושה הם מתחילים בחיפוש אחר מזון בכל מקום אפשרי. הייתי בקיאק הראשון בקבוצה וכך זכיתי להיות הקורבן הראשון. נאמר לנו לא לגעת בקופים ואכן לא מומלץ כי הם מסוגלים לנשוך ואם הקוף נגוע בכלבת, הדרך לחיסול הטיול קצרה מאד.

הקוף שקפץ אל הקיאק שלי ישב על הקצה והתבונן בי כאשר הזדרזתי לפתוח את השק האטום למים שקיבלתי בתחילת השיט, טעות חמורה שהתבררה לי מאוחר מידי. שלפתי את המצלמה והתחלתי לצלם את הקוף הסקרן, ובעוד אני מתעניין באיכות התמונות, הקוף התעניין באיכות התכולה של השק שזה עתה נפתח. הקוף ניגש בזריזות לשק הפתוח ולפני שהספקתי לצאת מההלם הוא הספיק למצוא את חטיף הסניקרס שהיה בתוכו ומייד ברח למקום מבטחים בקצה הקיאק, שם לא יכולתי לשים עליו את ידי. מנת האנרגיה שלי לאותו שיט נגזלה על-ידי קוף רעב אבל למזלי את הצ’יפס שהיה בפנים הוא לא הספיק לקחת וסגרתי את השק היטב.

לאחר שסיים לזלול, קפץ לעץ הקרוב ומשם לקיאק נוסף וחטף את המנה השניה לסעודה שלו.

בהמשך הופיע מספר רב של קופים שהתבוננו בנו מהעצים וקפצו מקיאק אחד לשני כאילו היו גשר למעבר מצידו האחד לשני של הנהר.

אך קוף אחד לא הספיק לי והלכתי לחפש קופים נוספים שיסכימו לבקר בקיאק שלי. לא עבר זמן רב וקוף סקרן נוסף מצא את עצמו על הקיאק. הפעם כבר נקטתי באמצעי זהירות וסגרתי היטב את השק האטום למים. הקוף התבונן בשק והתחיל לבחון אותו בידיו מכל כיוון אפשרי, ולבסוף לאחר שהפתח לא נמצא, הוא החל לחפור בידיו בתוך השק כדי ליצור בו חור. בשלב מסויים הקוף התייאש והלך לבחון דברים אחרים.

הייתי לבד וקיאקים אחרים לא היו בנמצא אז הרבה ברירות לא היו לו. נעלי ההליכה במים שלי היו זרוקות בקידמת הקיאק והקוף החל לבחון אותן. נעל אחת כל כך עניינה אותו עד כדי שהוא תפס אותה בידו וכמעט ברח איתה אל העץ. צעקתי עליו והוא עזב אותה ממש ברגע האחרון. בסופו של דבר הסקרן הסתפק בשאריות מהסניקרס שהשאיר קודמו ואחרי מספר דקות כבר המשכתי הלאה כדי להשיג את הקבוצה שהספיקה לברוח.

חוף אאו נאנג

חוף אאו נאנג ( Ao Nang Beach ) הוא תיירותי במיוחד ותיירים רבים מציפים את המקום. כאמור, המחירים בשמיים בכל התחומים האפשריים. סיבוב של שעה בחוף מיצה את המקום עבורי. החוף יפה והנוף הנשקף ממנו לא רע. המים לעומת זאת, עכורים ואינם צלולים. בקיצור, אין מה לראות מתחת למים. מהחוף אפשר לקנות כרטיס לסירה ארוכת זנב אל מספר חופים סמוכים.

רייליי ביץ’ (Railay Beach) המפורסם, חוף טונסאי וחוף פרהנאנג (Phranang) שמפורסם בשל המערה שלו. משיחה עם הקופאית, הוצע לי לקנות כרטיס לחוף עם המערה ומשם ללכת ברגל לחוף רייליי, במרחק של עשרים וחמש דקות הליכה. מרייליי ביץ’ אפשר לקחת סירה נוספת לקראבי.

חוף פרהנאנג (חוף המערה)

60 בהט עולה כרטיס לכיוון אחד, לא יקר במיוחד. החוף עם המערה נחמד מאד וראיתי שם שני מטפסים מנסים להגיע לראש המצוק. אחד מהם השתמש בטכניקות אקרובטיקה מתוחכמות. גם כאן המים לא היו צלולים.

רייליי ביץ’

שביל מסודר שיוצא מחוף המערה מגיע לחוף רייליי המזרחי לאחר עשר דקות של הליכה. חוף רייליי מתחלק לשניים – המזרחי והמערבי. מהחוף המזרחי יוצאת סירה ארוכת זנב לקראבי. המחיר הוא 100 בהט לאדם, מחיר טוב בהתחשב בעובדה שסירה בחזרה לאאו נאנג עולה 60 בהט ואוטובוס לקראבי עולה 40 בהט. הסירה האחרונה יוצאת בשעה חמש בערב למרות שנאמר לי שיש גם סירה שיוצאת בעשרה לשש.

בחזרה לקראבי

לקראת השעה שש התחלתי לחזור לחוף המזרחי והשבילים הצליחו לבלבל אותי עד כדי כך שהגעתי אחרי השעה שש. האדם שדיברתי איתו כבר לא היה על החוף והתחלתי ללכת לכיוון הסירות. בשל השפל, הסירות עמדו במרחק של עשרות מטרים מהחוף והייתי צריך ללכת על שביל אבן ארוך וחלק מאד. שתי סירות עמדו שם. המלאה שבהן לא הגיעה לקראבי ונאמר לי שהריקה מגיעה לשם. התקרבתי בזהירות לסירה הריקה ושאלתי בחשדנות כמה יעלה לי להגיע לקראבי. מכיוון שהייתי היחיד באיזור הרחתי מחיר שקופץ לשחקים כשהאדם על הסירה לא רצה להגיד לי מה המחיר או מתי הוא מתכוון לצאת לדרך. כדי להגיע לסירה הייתי צריך ללכת על אבנים בתוך מים בגובה של חצי מטר והעניין לא נראה לי. שאלתי את הספן שוב מתי הוא יוצא וכמה אני אצטרך לשלם והוא שוב חזר ואמר לי לעלות לסירה ולחכות. השעה כבר הייתה אחרי שש בערב והאפשרויות התחילו להיגמר. הסירה מהחוף המערבי יצאה בשש והבאה אחריה יוצאת בשמונה בערב, מה שהיה גורם לי לפספס את האוטובוס האחרון שיוצא לקראבי בשבע בערב ולקחת מונית יקרה מאד לקראבי.
הימרתי על כל הקופה ובישרתי לספן שאני עולה על הסירה רק אם הוא מסכים שאני אשלם 100 בהט כמו שסיכמתי עם האדם על החוף. הוא היסס קצת ולבסוף אמר לי לעלות.
חיכינו במשך רבע שעה לאנשים נוספים שבמהלכה הוא סיפר לי שכשהסירה ריקה בסוף היום הוא גובה מתיירים 1000 בהט לאדם, אבל הוא ממילא צריך לחזור לקראבי כי שם הוא גר, כך שהמזל שיחק לי באותו יום. טרקטור שנכנס לים עמוס בתאילנדים העלה אותם על סירה אחרת בדרכם חזרה לביתם. הספן סיפר לי שהם עובדים במקום שבניהול של הבן של המלך ומחיר החדרים מגיע עד לכדי 400,000 בהט ללילה (כ-50,000 ש”ח). בדיקה נוספת העלתה שכנראה הוא צודק.
חזרנו לקראבי והלכתי לשלם עבור הטיול שהזמנתי ביום קודם לכן. בסוכנות טיולים שנמצאת בפינת הרחוב של הגסטהאוס שבו התאכסנתי נמצאת אישה נחמדה בשם פאטי שעזרה לי מאד בהזמנות והמחירים הם הזולים ביותר שמצאתי. למרות ש-Green Tea הוא מקום טוב להעביר בו את הלילה, האישה המנהלת את המקום חסרת סבלנות ולא מומלץ להזמין טיולים מאורגנים דרכה.

 

מאמר זה פורסם בתאריך 3-03-2007 בשעה 10:40 ושייך לנושאים אאו נאנג, דרום תאילנד, יומן מסע למזרח הרחוק 2007, מנגרובים, קופים, קיאקים, קראבי, רייליי ביץ', תאילנד. ניתן לעקוב אחר תגובות למאמר זה באמצעות הפיד RSS 2.0. באפשרותך להשאיר תגובה, או טראקבק מהאתר שלך.