יומן מסע לעולם

14-02-2007, רביעי

ביום האחרון במקדשי אנגקור עשיתי השלמות במקדשים הקרובים. המשכתי עם האופניים החשמליים מהחומה הארוכה שבה ביקרתי ביום קודם.

יום שלישי במקדשי אנגקור

מול החומה ניצבו צריחים שהיו פזורים על שטח גדול והזכירו לי משחק אסטרטגיה. לא טרחתי לברר מה הייתה מטרתם.

נזיר שדיבר בסלולארי מאחורי המקדש יצר את התחושה המשלבת את סודות העבר עם פלאי העתיד.

עקרב שחור מיובש

המשכתי מהמקום למקדש נוסף. על אחת האבנים מצאתי עקרב שחור שנראה היה כאילו התייבש בשמש בשלמותו. אלמלא היו עליו נמלים הייתי בטוח שהוא חי. אין לי מושג איך הוא הגיע לשם. ליד אותו מקדש, על תל אבנים, גדל עץ שמתוכו יצאה דמות של גולגולת קוף, לפחות כך לי זה נראה.

משם למקדש נוסף…

טה פרום – עצים על גגות המקדשים

המקדש האחרון לאותו יום ולביקור שלי במקדשי אנגקור בכלל היה המדהים ביותר מבחינתי. שמו Ta Prohm. לא תכננתי להגיע אליו אחרון וגם לא ידעתי לפני שהגעתי ששם צילמו את הסרט טומב ריידר עם לארה קרופט, אבל כשהגעתי אליו נזכרתי למה רציתי להגיע מלכתחילה למקדשי אנגקור בקמבודיה. שם נמצא המקום המדהים ביותר שבו עצים גדלים בתוך המקדשים ושורשיהם מכסים את הקירות. ביליתי בו במשך שעות ארוכות עד שהחשיך והוא חתם את הביקור במקדשים.

למרות שרבים מהמקדשים מזכירים אחד את השני, המקדש הזה הוא מיוחד במינו והאהוב עלי במיוחד. למרות שגם בחלק מהמקדשים האחרים גדלים עצים מתוך האבנים, התופעה כאן מוקצנת בצורה מיוחדת. שורשי ענק יוצאים מתוך האבנים, החומה, הקירות ואפילו מתוך הגגות גדלים עצי ענק. מייד כשנכנסתי למתחם המקדש קפצו עלי ילדים והציעו להוביל אותי בתשלום למה שנקרא “פרצופו של בודהה” המתחבא ביער מאחורי המקדש. התכוונתי בהמשך לחפש אותו לבד, אבל שכחתי מזה לגמרי. אמא עם תינוק ישבה על אחת מהאבנים, ובהמשך ילד נוסף הוביל אותי לתוך הריסות המקדש למקום שבו צולם הסרט טומב ריידר.

על החומות בחוץ הולכים ילדים קמבודים ובתוך הריסות המקדש הם משחקים, מטפסים על הקירות ועל האבנים, בין המסדרונות החשוכים והחדרים ההרוסים. יש להם בית-ספר והם מגיעים מידי יום אחרי הלימודים לגן המשחקים שלהם, במקדשי אנגקור העתיקים.

בשלב מסויים חיפשתי זווית צילום מעניינת יותר ומצאתי דרך לטפס על החומה הגבוהה של המקדש. זה אכן היה משתלם, למרות שצריך להיזהר בכל צעד כי מדובר בהריסות של מקדש שעלול להתמוטט.

לקראת היציאה מהמתחם חיכו כל הילדים העוסקים בממכר גלויות ומזכרות. כל כך הרבה דברים לא שימושיים ולא פלא שאף אחד לא קונה אותם. מחירי המיקוח מתחילים בשמיים כדי לתפוס את הפראייר התורן, ואחרי התעלמות גורפת, צונחים לריצפה במהירות הבזק. המצלמה עוזרת להרחיק אותם, למרות שלא תמיד. גם אחרי שיצאתי מהמתחם של המקדש, שטפון הילדים לא הפסיק, ולמעשה רק החמיר. כדאי לשים לב שיש שתי יציאות מכל צד של המקדש ואם יש לכם אופניים שחונות בצד אחד צריך לחזור מהצד הנכון, אחרת תצטרכו לחזור, ממש כמוני, את כל הדרך בחזרה דרך נהר הילדים והמזכרות.

אמרתי שלום יפה לילדי אנגקור החביבים ועזבתי את טה פרום ואת יתר מקדשי אנגקור העתיקים. זה היה היום האחרון מתוך שלושת הימים במסגרת המקדשים. היה מאד חם והרגשתי שראיתי מספיק. נגמרו ימי הילדים המתעלקים, ומוכרי המזכרות, החולצות והשתיה שהיו נלחמים להביא אליהם כל אדם שהיה מתקרב לדוכן שלהם, וגם אני לא אשמע יותר את המשפט החביב עלי במיוחד: “one picture, one dollar” שהייתי שומע בכל פעם שהייתי מנסה לצלם את ילדי המקום. על המשפט הזה הייתי עונה להם באותה צורה לשונית שגויה: “I take your picture, you give me one dollar” ומייד הייתי זוכה לחיוך. אחד מהם אפילו הביא לי פעם אחת שטר של דולר אחד.

המלצות לסיכום

• לחלוק בטוקטוק עם עוד אדם בנסיעה למקדשים רחוקים, ואפשר גם לקרובים. עדיף לא לקחת אופנוע-מונית.
• אם הרגשת החופש חשובה לכם שיכרו אופניים, או יותר טוב – אופניים חשמליים.
• להביא הרבה מאד מים (אפשר לקנות ליד כל מקדש), כובע, משקפי שמש וקרם הגנה.
• להתמקח על כל דבר שקונים, גם על המים. קניתי המון מים ובאופן מצטבר זה יכול להגיע לסכום מכובד.
  
• לקנות את הספר Ancient Angkor במתחם המקדשים. אפשר לקנות אותו בדולרים בודדים והוא מסביר בצורה טובה ומפורטת.
• כרטיס של יום אחד לא מספיק לדעתי. חבל לפספס. כרטיס של שבוע היה עבורי יותר מידי. אני מניח ששלושה ימים זה פרק הזמן הדרוש כדי לראות את המתחם בנחת בלי להשתעמם מדברים החוזרים על עצמם.
• אין צורך לראות את כל המקדשים, למרות שאפשר. כדאי להכין רשימה של מקדשים מעניינים ואת כל השאר להכניס על בסיס של עודף זמן.
• יש שתי דרכים טובות כדי להיפטר ממוכרי המזכרות המתעלקים: דרך אחת היא להתעלם כאילו הם לא קיימים, מה שלא תמיד עובד. דרך שניה היא לצלם אותם, מה שגם לא תמיד עובד אבל לפחות תצאו עם תמונה טובה. מן הראוי שאם צילמתם אותם תתייחסו אליהם או שתקנו משהו. למרות ששתי המילים הראשונות באנגלית שההורים מלמדים את הקטנים שבהם הן: “One Dollar”, הם עדיין בני-אדם ואפשר להנות גם משיחה איתם בלי לקנות מהם משהו.

 

 

 

 

מאמר זה פורסם בתאריך 14-02-2007 בשעה 12:46 ושייך לנושאים אופניים חשמליים, יומן מסע למזרח הרחוק 2007, מקדשי אנגקור, מקדשים, סיאם ריפ, קמבודיה. ניתן לעקוב אחר תגובות למאמר זה באמצעות הפיד RSS 2.0. באפשרותך להשאיר תגובה, או טראקבק מהאתר שלך.