יומן מסע לעולם

13-02-2007, שלישי

ביום השני תכננתי לשכור אופניים ולצאת לסיבוב בקילומטרים הקרובים של מקדשי אנגקור. במקום אופניים רגילים גיליתי את הפלא הנקרא אופניים חשמליים.

אופניים חשמליים

האופניים החשמליים מסוגלים לעבור מרחק של 20 ק”מ במהירות של 30-40 קמ”ש תוך כדי שימוש בסוללה בלבד אך אפשר לעזור לה עם הרגליים ממש כמו באופניים רגילים. אין צורך לשלם על דלק וגם לא על חשמל.

במקדשים רבים עומדים אנשים בתחנות מיוחדות ומחלקים סוללות חדשות בחינם, שימושי במיוחד אבל רק לאזור המקדשים. המחיר הוא 4$ ויש להשתמש בחשמל בתבונה כי זה לא נחמד להתקע באמצע שום מקום עם סוללה ריקה.

היום השני – אנגקור וואט

ביום השני עשיתי סיבוב ברדיוס הקרוב של המקדשים. התחלתי במקדש המפורסם והגדול מכולם אנגקור וואט ( Angkor Wat ). במקדשי אנגקור כל תמונה שווה יותר מאלף מילים ולכן אפסיק לכתוב.

קופי בר במקדשי אנגקור

מהמקדש הענק אנגקור וואט המשכתי הלאה. על הכביש פגשתי בחבורת קופים שחיו לצד הדרך. החופש של האופניים החשמליים עשה את שלו ומייד עצרתי בצד. ניגשתי אל אחד הקופים שהיה שמן וגדול מאד ביחס לשאר הקופים. הוא ישב על האדמה בחוסר מעש ונראה שלא היה לו אכפת שהתקרבתי אליו. אחרי סידרת צילומים לקוף השמן ניסיתי ללטף אותו. הוא עשה לי פרצוף מוזר אבל התעלמתי. אחרי כמה דקות לקחתי לו את היד, פעולה שגררה תגובה מיידית מצד הקוף השמן כשהוא פותח את הפה ומשמיע מעין נשיפה משונה. אחרי כמה שניות הקוף השמן נרגע. ניסיתי לתפוס לו את היד שוב אבל הוא התעצבן מהעניין והתחיל לרדוף אחרי. באותו רגע לא ידעתי אם לצחוק מהסיטואציה המשעשעת או פשוט לברוח משם לפני שהקוף ידגים לי מה השיניים שלו מסוגלות לעשות. בסופו של דבר הקוף השמן נרגע ועברתי לצלם קופים אחרים שהיו בחבורה.

לאחר כעשרים דקות עצר במקום רכב מסחרי ועליו משפחה מיפן עם ילדים קטנים. הם אומנם לא נגעו בקופים, אבל התקרבו קצת יותר מידי אליהם. הם זרקו אל אחד הקופים בקבוק מים, אבל הקוף לא הצליח לפתוח את הפקק. החום הכבד ששורר באזור משפיע גם עליהם ומים הם מצרך מבוקש.

לאור חוסר ההצלחה של הקופים, החלטתי להתערב ולקחתי את בקבוק המים. פתחתי אותו ושפכתי את המים לתוך קליפה של אגוז קוקוס שהייתה זרוקה במקום. הקוף השמן קפץ על המציאה, שתה את כל המים ולא השאיר שום דבר לחבריו.

מקדש באיון – מקדש הפרצופים

המשכתי עם הכביש למקדש באיון ( Bayon ) שהיה מיוחד בשל פרצופי הענק שהיו חקוקים בו. פסלים ענקיים של פרצופים מחייכים היו בכל פינה. קבוצה של קמבודים בלבוש מסורתי חיכו במקדש והציעו למבקרים להצטלם איתם תמורת תשלום.

מקדשים נוספים

המשכתי משם עד שהגעתי לחומה ארוכה ולמקדשים נוספים. השעה כבר הייתה מאוחרת, הדוכנים נסגרים לקראת השקיעה ואחרי השקיעה כל המתחם נסגר כדי שבשעות החושך לא ישארו במקום מטיילים.

שוק הלילה של סיאם ריפ

בשוק הלילה מצאתי מסעדונת רחוב טובה עם שייקים מעולים, במיוחד זה שמשלב מנגו ובננה. בניגוד לתאילנד, בקמבודיה המנגו צהוב ולכן אכיל. הגעתי להסדר עם החנות שבה השכרתי את האופניים החשמליים להשאיר לי אותם בלילה כאשר התחייבתי להשכיר אותם שוב ביום שלמחרת. החברה שאחראית על האופניים החשמליים מקורה במקדשי אנגקור והיא מגבילה את השכרתם עד לשעה 20:00 בלבד. הרבה ילדים מסתובבים שם בלילה, חלק מהם בני משפחה של מוכרי המזון. אחד מהם גילה את הצעצוע החדש והתחיל לשחק עם הפדלים, האורות והצופר. כמעט וגרדתי אותו עם שפכטל מהם כשרציתי ללכת משם.

מאחורי התמונה הראשונה נמצאת מסעדת הרחוב שאכלתי בה. זו מסעדה אחת לפני שהכביש פונה שמאלה. אדם נחמד ששמו רט מפעיל אותה קרוב לשנתיים. האוכל שם מאד זול והשייקים סוף הדרך. שווה בדיקה.

 

מאמר זה פורסם בתאריך 13-02-2007 בשעה 12:26 ושייך לנושאים אופניים חשמליים, יומן מסע למזרח הרחוק 2007, מקדשי אנגקור, מקדשים, סיאם ריפ, קופים, קמבודיה. ניתן לעקוב אחר תגובות למאמר זה באמצעות הפיד RSS 2.0. באפשרותך להשאיר תגובה, או טראקבק מהאתר שלך.