יומן מסע לעולם

ממעבר הגבול עם קמבודיה ועד לסיאם ריפ~Border Cross To Cambodia And Siem Reap

11-02-2007, ראשון

על הבוקר חציתי את הגבול לקמבודיה. דרך אראן (אראניאפרת’ט) לפויפט. מעבר הגבול בצד התאילנדי עבר בצורה חלקה. על סיפורי התרמית של השוטרים במעבר הגבול הקמבודי כבר שמעתי. לפני הגישה למעבר הציעו לי בסוכנות תאילנדית לשלם 1200 בהט עבור ויזה. סירבתי.

מעבר הגבול מתאילנד לקמבודיה

כדי להיכנס לקמבודיה יש לעבור שני שלבים: האחד – קבלת ויזה, והשני – החתמת טופס כניסה ויציאה מהמדינה. כל אלו צריכים להתבצע באמצעות שוטרי הגבול הקמבודים הרשמיים בלבד כדי לא ליפול להונאה גדולה יותר.

בשלב הראשון מגיעים לחלון שמעליו מופיע שלט גדול “20$ עבור ויזה”. השוטר בחלון מבקש 1000 בהט. אני מגיש לו 20$ (פחות מ-800 בהט). השוטר מסרב לקבל ומבקש שוב 1000 בהט. אני מתעקש שאין לי בהטים אלא רק דולרים ושעל השלט ממש מעל החלון כתוב 20$. השוטר שוב מסביר ש-”כולם משלמים 1000 בהט” ומצביע על קבוצה של אנשים. אני מסביר לשוטר שאני לא קשור אליהם. הויכוח ממשיך כך למעלה מחמש דקות כשכבר שמעתי סיפורים על תיירים שהצליחו לשלם את הסכום המדובר אבל נאלצו להמתין זמן רב לקבלת הויזה. בסופו של דבר השוטר מציע לי לשלם 20$ ו-100 בהט (בקשיש) ואני מסכים. את הויזה קיבלתי אחרי שלוש דקות בעוד הקבוצה שהמתינה בצד המשיכה לחכות לבחור שמילא את הטפסים שלהם באיטיות יתר. לא כדאי ליפול בתרמית ה-1000 בהט של שוטרי הגבול, אבל בטח שלא כדאי ליפול בתרמית ה-1200 בהט של הסוכנויות המקומיות.

בשלב השני, התור מתנהל באיטיות להחתמת טפסי הכניסה למדינה. לא פחות מעשרים דקות שלאחריהן התיירים מובלים כעדר לתחנת האוטובוס. שם מוצעת הסעה בחינם לתחנת האוטובוסים המרכזית, מאפיה נוספת של מעבר הגבול. עד היום לא ברור לי אם אפשר למצוא דרך תחבורה חלופית לסיאם ריפ אבל מי שמגיע לתחנת האוטובוסים המרכזית מגלה שהרבה ברירות אין לו. מחיר מונית לארבעה אנשים הוא 60$, למעלה מכפול מכפי שהיה בשנה שעברה. מחיר אוטובוס הוא 10$. זהו מחיר כפול מהמחיר שיש לשלם בכיוון ההפוך. כל זה באוטובוס ישן עם מזגן חלש.

הדבר הראשון שמרגישים כשנכנסים לקמבודיה הוא החום. חם מאד, כאילו במעבר הגבול הפעילו את התנור בעוצמת החום הגבוהה ביותר כדי שאנשים יתבשלו. את אותה עוצמת חום ירגיש המתבשל גם במקדשי אנגקור בסיאם ריפ. הזמן הוא תחילת חודש פברואר.

מאפית האוטובוסים בפויפט

יצאתי מתחנת האוטובוסים המרכזית כדי לחפש מונית זולה יותר. לאוטובוס לוקח שעה נוספת כדי להגיע ולכן מונית עדיפה ובמחיר נורמלי גם זולה יותר. משיחה עם מקומיים התברר לי שהם מפחדים להציע שירותי מונית לסיאם ריפ מאיזור התחנה המרכזית מפחד המשטרה ועלי להמשיך קילומטר ברגל כדי לאתר מונית זולה. הדרך היא דרך עפר מלאה במהמורות וגם אם תימצא מונית היא לא תסכים לעבור באותו מקום וכדי שהמחיר ישתלם צריך שותפים.

כמה חברים מהונג קונג היו באותו ראש כמו שלי ויחד יצאנו שוב מהתחנה המרכזית. למראה החבורה הגדולה רץ אחרינו איש המאפיה מתחנת האוטובוסים ושאל אותנו לאן אנחנו הולכים. ענינו שאנחנו הולכים לטייל ברחובות העיר, אך המאפיונר לא השתכנע. הוא התחיל ללכת אחרינו ועשה טלפונים לכל מיני אנשים תוך כדי שהוא מנפנף בעובדה שהוא מעל המשטרה ושיש לו רשיון להפעיל הסעה לסיאם ריפ. חיפשנו טוקטוק שיקח אותנו משם אך למראה המאפיונר כולם סירבו, מפחד המשטרה. השמש לוהטת, הכביש גרוע והחבר’ה מהונג קונג עם המזוודות חזרו לאחור. המשכתי עוד מספר מאות מטרים רק כדי להבין עד כמה גדול כוחה של מאפיית התחבורה בפויפט. מי שרוצה לחסוך את הדולרים טוב יעשה אם יחפש אמצעי תחבורה אחר ליד מעבר הגבול ולא יעלה על האוטובוס המוצע “בחינם” אל התחנה המרכזית.

הגעה מאוחרת לסיאם ריפ

האוטובוס הגיע לקראת שעות הערב לסיאם ריפ. הוא לא עצר במרכז העיר אלא בגסטהאוס המרוחק משם. חברת האוטובוסים אירגנה קומבינה עם בעל המקום כדי לספק לו קליינטים, כנראה שבתמורה לתשלום. מילא שידחפו אותנו הרחק מהמרכז אחרי שהחשיך, אבל המקום היה מלא ולא היו חדרים. הלכתי משם לכיוון המרכז ועל הדרך עצר לי נהג מונית נחמד על אופנוע. הוא הסיע אותי למרכז לגסטהאוס זול ואחרי שהוא סיפר לי את הבשורה המרה שאי אפשר לשכור אופנועים בסיאם ריפ, קבעתי איתו ליום שלמחרת למסלול במקדשי אנגקור.