יומן מסע לעולם

30-01-2007, שלישי

באותו יום יצאתי לחפש אחר שבטי הקארן, ארוכות הצוואר באזור מה הונג סון. רכבתי על אופנוע באזור מה הונג סון המקסים, ביקרתי בשמורת טבע קטנה ומשם המשכתי לכפר הואי סואה טואה על כביש שנחצה לעיתים על-ידי נחלים קטנים והפך לדרך עמוסת עפר וחול בהמשך. ביקרתי במעיין מים חמים ובמפל וסטיתי מהכביש הראשי כדי לצפות בנשים מקומיות עובדות בשדות אורז ובכפר מרוחק בהרים.

העיר מה הונג סון אינה תיירותית במיוחד. מספר מצומצם של משרדי תיירות, כמו גם גסטהאוסים ומעבר לשוק הלילה לא מצאתי בה הרבה. לעומת זאת, הסובב את מה הונג סון הוא משהו אחר לגמרי.

קמתי מאוחר בשעה 9:00 והלכתי להתקלח. יש מים חמים אבל כדי לגרום להם לפעול צריך לעבור קורס. זו הפעם הראשונה שנתקלתי בדוד שעובד על גז. כדי להפעיל את המים החמים צריך לצאת החוצה ולפתוח את הברז של בלון הגז. לאחר מכן להפעיל שני כפתורים במתקן שלו ארבעה כפתורים שונים אשר מטרת קיומם אינה ברורה. היתרון של מכשיר הגז בניגוד למכשירים החשמליים הוא שהמים אינם פושרים אלא לוהטים, שינוי מרענן.

חיפוש אחר שבטי הקארן

יצאתי ממה הונג סון דרומה במטרה להגיע לשבט הקארן, ארוכות הצוואר. לפי המפה שבידי, ישנם שני שבטים כאלו באזור. אחד מהם, ניאם פאנג דין (Niam Pang Din) מרוחק מאד עד כדי 30 ק”מ וכשמדובר בשבטים מרוחקים, חלק נכבד מאותם קילומטרים יכול להיות מורכב מעליות ומורדות תלולים, או גרוע מכך משביל עפר לא סלול, כך שזו לא בדיוק הדרך הטיפוסית על הכביש המהיר מתל-אביב לנתניה.

הגעתי למקום המציע שיט בסירה לאותו כפר, אך המחיר (700 בהט) התאים לקבוצה ולא לאדם יחיד. משיחה עם בחורה מקומית הבנתי שהכפר המדובר קטן מאד ואין טעם להגיע עד אליו. כפר ארוכות הצוואר השני גדול ומרשים יותר. שמעתי לעצתה והמשכתי לכפר השני. זה הזמן להגיד שאת מדריך לונלי פלאנט של תאילנד עדיין אין לי והידע שלי על האזור מתבסס על מפה שקיבלתי בפאי ומכילה מידע מצומצם מאד על סביבת מה הונג סון, מפה מצולמת לא ברורה שקיבלתי בסוכנות בעיר, ועל הרבה מאד עזרה וטיפים ממקומיים.

שמורת טבע על הדרך

בדרך לכפר הואי סואה טאו (Huay Sua Tao) עצרתי בשמורת טבע נחמדה. אפשר לערוך בה סיורים רגליים או להסתובב קצת עם אופנוע.

דרך כפרית מקסימה

המשך הדרך לכיוון הכפר היה מקסים. ככל שמתקרבים, כך הדרך הופכת יפה וירוקה יותר. שדות בכל גווני הירוק מסביב, בקתות עץ מכל עבר והכל בתוך ג’ונגל עבות. צריך להיות במקום כדי להבין עד כמה יפה שם. אחרי שראיתי את נופי ההרים המדהימים בואנג ויאנג שבלאוס, אני יכול להגיד שהנוף הסובב את מה הונג סון הוא שונה מאד אך אינו נופל ביופיו, אם לא עובר אותו.

נחלים חוצים את הכביש

כשמתקרבים לכפר מגיעים למחנה פילים. מחיר רכיבה של שעה הוא יקר יחסית לפאי (500 בהט). מייד אחרי שעוברים את מחנה הפילים מתחילה תופעה מעניינת על הכביש. כל עשרה עד עשרים מטרים חוצה נחל מים את הכביש וכדי להמשיך, יש לחצות את הנחל או התעלה עם האופנוע בתוך המים. לבלום או להאיץ לא כדאי בתוך המים כי הגלגל האחורי מתחיל לאבד שליטה, ובקיצור צריך קצת להיזהר. אחרי כעשרה נחלים או יותר, ודרך עפר רעועה מגיעים לפתח הכפר.

נחש ארוך

כשרציתי להיכנס בחורה חביבה דרשה ממני דמי כניסה של 250 בהט וגם הסבירה לי שכך זה עובד בכל הכפרים של שבט הקארן. כרטיס משותף לכולם אין. המחיר נראה קצת יקר והכביש, או במילים אחרות, דרך העפר עוד המשיכה. שאלתי את הבחורה לאן הכביש ממשיך והיא אמרה לי שהכפר נגמר בעוד כמספר מאות מטרים ועוד משהו לא ברור. כשאמרתי לה שאני רוצה לבדוק את המשך הדרך ושאני אחזור מאוחר יותר, אדם שעמד לידה צעק אלי “Careful, big snakes”. באותו רגע הייתי בטוח שהוא צוחק…

המשכתי עם האופנוע ואכן כמו שהבחורה אמרה, הכפר הסתיים אבל הדרך המשיכה. השביל לא היה סלול והיה מורכב בעיקר מעפר מוקשח עם בורות ומהמורות לאורך הדרך. עליתי את העליה הראשונה וראיתי אדם מגיע ברגל וחשבתי לעצמי כמה רחוק זה כבר יכול להיות…

אחרי עשרים דקות של רכיבת שטח עצבנית בין אבנים, מהמורות עליות, ירידות והרבה עפר נפל האסימון לגבי הנחש הגדול. נחשים לא היו שם אבל הכביש היה נחש גדול מתפתל שלא נגמר. הייתה מולי עליה שהצליחה להפחיד את אופנוע ה-125 סמ”ק הקטן. השיפוע היה חד מאד והעליה הייתה חול דק לבן בגובה עשרה-עשרים סנטימטרים במקום העפר המוקשח שהיה עד לאותו רגע.

בהחלטה של הרגע עליתי אותה בקושי רב כשאני חושב מילא לעלות אבל איך אני חוזר אותה בחזרה למטה… לא ברור. אחרי העליה כבר אמרתי לעצמי שאני לא חוזר ושאני אמצא דרך אחרת בחזרה.

הדרך המשיכה והמשיכה ורוב הדרך מעלה מעלה אל פסגות ההרים. את רובה נסעתי במהירות עשרים-שלושים קמ”ש. בחלק מהעליות הילוך ראשון בקושי סחב במהירות עשרה קמ”ש. אחרי כארבעים דקות הגעתי לחמור שעמד באמצע הדרך וסימן לי שמשהו מתקרב. אכן לא עברו מספר מטרים והגעתי אחרי פיתול נוסף למחסום צבאי. שני חיילים מצבא תאילנד סימנו לי לעצור ולא הבינו מילה באנגלית. לא עזרו הבקשות הרבות שלי להמשיך מעבר למחסום ולחפש דרך חלופית ונשלחתי כלעומת שבאתי. מהסברי הפנטומימה הצלחתי להוציא מהם את המידע שהגעתי קרוב מאד, אולי קרוב מידי לגבול בורמה ולכן לא יכולתי להמשיך מעבר למחסום. אולי זה היה בסיס צבאי.

הדרך חזרה

בלב כבד ועם יד ורגל על הבלם הסתובבתי וחזרתי. הדרך חזרה הייתה בירידה תלולה בדרך חולית. לבלום בחול במהירות אי אפשר כי הגלגל האחורי מתחיל להתחפר ולאבד שליטה ומה שנשאר בחלקים הבעיתיים זה לנסוע בהילוך ראשון עם נעליים שקועות בחול. מאותה עליה חולית, שכעת הייתה ירידה, יצאתי עם נעליים בצבע לבן ואחרי שחזרתי בשלום לפתח כפר ארוכות הצוואר כאבו לי כפות הידיים מהאחיזה בכידון בירידות התלולות. בסך-הכל הרכיבה לשם וחזרה, למרות שנשמעת נוראית, הייתה חוויה אדירה ועברתי שיעור נוסף ברכיבת שטח על אופנוע. לאחר שיחה נוספת עם אותה בחורה חביבה קיבלתי את המידע שהמקום שהגעתי אליו היה כפר נוסף של שבט הקארן אך שם אין ארוכות צוואר, ולא היה לה ברור מדוע החיילים לא איפשרו לי לעבור. אני מניח שבגלל הקירבה לגבול המסוכן עם בורמה.

כפר הקארן הואי סואה טאו

שבט הקארן בכפר הואי סואה טאו לא גדול במיוחד, אבל גדול מזה הממוסחר שראיתי בסמוך לצ’יאנג ראי. בכפר עשרים ושבעה בתים וכמעט ליד כל בית ממוקם דוכן לממכר עבודות יד או חפצים אחרים שכנראה מיוצרים במקום אחר. עיקר עבודות היד הוא צעיפים שבנות השבט טוות במקום, ובובות ארוכות צוואר שאת צווארן בנות השבט עוטפות בטבעות ברזל. הכפר נחמד וביקור בו כדאי ולו רק בשביל לראות את הנוף בדרך. כדי לצלם את בנות השבט צריך לבקש מהן. מתוך הרגל הן מייד נעמדות ולא זזות עבור התמונה. לאחר הצילום רצוי לכבד את בקשת הבחורה ולגשת לדוכן שלה, לפחות להסתכל אם לא לקנות.

מעיין המים החמים

המשכתי מהכפר דרומה. היה לי עוד זמן ויצאתי לחפש מעיין מים חמים ומפל שהופיעו במפה במיקום לא ברור.

מעיין המים החמים התברר כבריכה של מים רותחים שאסור להיכנס אליה. במקום מוצעת אמבטיה של מים מינרלים חמים שמקור המים שלה הוא המעיין. המחיר לחצי שעה 50 בהט. ויתרתי והמשכתי לחפש את המפל.

המפל

ממש בסוף הכפר נמצאת הגישה למפל. השלט בתאילנדית וקשה לאתר אותו. נעזרתי במקומיים ומצאתי את המקום. הכניסה בחינם והמפל די גבוה אך אינו מרשים ונראה שהוא מהווה מקור משיכה לתאילנדים עשירים שהקימו שם בתי נופש.

שדות אורז מדהימים

לא נשאר לי זמן רב ועוד כשעה וחצי מחשיך. המשכתי דרומה לכיוון קום יום (Khum Yoam) במרחק של למעלה משישים קילומטרים בידיעה שאני לא אגיע לשם. בינתיים הירוק הזה ממשיך להופיע בכל פינה. פניתי מהדרך הראשית לכביש צדדי בעקבותיו. שתי נשים שעבדו בשדה אורז גרמו לי להישאר במקום קצת מעבר למה שתכננתי והפסקת הצילומים התארכה… הזום של המצלמה שיחק תפקיד חשוב מכיוון שלא הייתה דרך לצלם צילומי תקריב מבלי להיכנס לתוך השדה המוצף.

הכפר מיאו מיקרוגל

חזרתי לדרך הראשית ובהמשך ראיתי שלט המראה על כפר מיאו מיקרוגל (Meo Microwave), שם מוזר מאד והלכתי לבדוק מה יש בכפר. הדרך הצרה התארכה יותר משחשבתי ועלתה מעלה במעלה ההר. כבר השעה שש בערב ומתחיל להחשיך והדרך לא מגיעה לשום מקום. אחרי כעשרים קילומטרים הגעתי לכפר ששמו אינו ידוע והתושבים במקום הופתעו מאד לראות אדם זר. אחד מהשלטים הנפוצים, אך הזויים, באזור מה הונג סון לצד הכביש מציג הודעה בסגנון של : “זהירות, צבאים בורחים מאש ביער”.

בחזרה למה הונג סון בחושך

הדרך מהכפר עוד המשיכה הלאה לכיוון הגבול עם בורמה אבל חזרתי על עקבותי כדי לא לעשות את הירידה מההר בחושך מוחלט. תאורה אין לאורך כל הדרך והכביש צר. הדרך חזרה הייתה מקפיאת עצמות. חולצת האנגורה ומעיל הרוח עזרו אבל במהירות שבה נסעתי על הכביש למה הונג סון היה קר מאד וכבר שבע בערב.

עברתי ליד מעיין המים החמים שלצד הכביש והחלטתי שזה הזמן המתאים לבדוק את המים. מחיר אמבטיה לחצי שעה הוא 50 בהט, והמים חמים יותר מתמיד כשקר בחוץ. המים המינרלים מגיעים בצינורות היישר מהמעיין והגופרית משפיעה ומסובבת את הראש. אחרי חצי שעה יצאתי מעורפל ומורעב. לא רעיון טוב לרכב על אופנוע בלילה אחרי אמבטיה שכזו.

חצי שעה נוספת של התרעננות ואני בדרך חזרה על הכביש הראשי למה הונג סון. הכביש ראשי בן שני מסלולים אך חשוך לחלוטין. מישהו שכח להדליק את מנורות הרחוב. עוד מישהו שכח להתקין אותן לצידי הכביש.

 

מאמר זה פורסם בתאריך 30-01-2007 בשעה 10:05 ושייך לנושאים אופנוע, חיילים, יומן מסע למזרח הרחוק 2007, כפרים, מה הונג סון, פילים, צפון תאילנד, שבט ארוכות הצוואר, שדות אורז, תאילנד. ניתן לעקוב אחר תגובות למאמר זה באמצעות הפיד RSS 2.0. באפשרותך להשאיר תגובה, או טראקבק מהאתר שלך.