יומן מסע לעולם

צ'יאנג ראי, משולש הזהב והיכל האופיום~Chiang Rai, The Golden Triangle And The Hall Of Opium

26-01-2007, שישי

באותו יום התכוונתי לבקר את שבטי ההרים שלא הספקתי לראות ביום הקודם ולעבור במוזאון האופיום עליו קראתי המלצות שנמצא במשולש הזהב.

הדרך מצ’יאנג ראי למשולש הזהב

הדרך צפונה עוברת דרך מה צ’אן (Mae Chan) ובאותו אזור אמור היה להיות שבט הקארן של הנשים ארוכות הצוואר. כשהגעתי לתחנת דלק התברר לי שעברתי את המקום ב-15 ק”מ ובכל מקרה הכפר אינו מסומן על המפה שקיבלתי.

המשכתי צפונה לכיוון משולש הזהב, שם נמצא מוזאון האופיום (Hall of Opium), במרחק של כמאה קילומטרים מצ’יאנג ראי. הדרך צפונה די משעממת בהשוואה לאזורים אחרים שטיילתי בהם על אופנוע. מספר עצירות בנקודות עניין שונות בדרך והגעתי. בסך-הכל שעתיים וחצי.

פאב מפוסל מעץ

רגע לפני שנכנסתי לאיזור התיירותי ראיתי מבנה מעניין שמעליו גיטרה ענקית מפוסלת בעץ. במקום נמצא אמן שמפסל בעץ כבר שמונה שנים. הוא סיפר לי שהוא למד את מקצוע בצ’יאנג מאי ושהפסלים במקום עוצבו מעץ ענק שנפל במהלך סערה וששום עץ לא נכרת עבור עבודותיו. הוא מעצב בסגנון אומנות המקונג והפסלים שלו מתבססים על המדינות שבהן זורם הנהר: תאילנד, בורמה, לאוס, קמבודיה, סין, טיבט וויטנאם. הפסלים ענקיים וכוללים עיצובים מאד יפים של פיל ענק, דרקונים, ועוד. בקרוב הוא מתכנן להפוך את המקום לגסטהאוס ובר, ובמקביל ללמד את אורחיו את אומנות הפיסול בעץ. המקום בהחלט שווה הצצה.

משולש הזהב

משולש הזהב ממוסחר מאד ומהמקום אפשר לצאת בסירה לקניות בשוק בלאוס מבלי להוציא ויזה, אך לא לבורמה. זהו המפגש של שלושת המדינות: תאילנד, לאוס ומיאנמר (בורמה). יש שם מן מקדש ענק שמעוצב בצורת ספינה ובמתחם אפשר למצוא את מוזאון האופיום (50 בהט כניסה).

מוזאון האופיום והיכל האופיום

כשהגעתי למוזאון האופיום גיליתי מקום קטן ודי עלוב בניגוד להמלצות שקראתי. גם דמי הכניסה היו נמוכים משמעותית. יצאתי מהמקום והמשכתי עם הכביש מספר קילומטרים נוספים עד שהגעתי למקום גדול ומטופח הנמצא בתוך גן ענק, ושם באמת היה היכל האופיום (Hall of Opium). דמי הכניסה קצת שערוריתיים בהשוואה למקומות אחרים (300 בהט), אך המקום גדול עם הסברים, מצגות וסרטים רבים באנגלית. חלקם מושקעים מאד. שם אפשר ללמוד על מקור השם משולש הזהב, על איך שמדינות אירופה, ואנגליה בראשן הפיצו את סם האופיום למדינות מזרח אסיה והתחילו במלחמות האופיום כדי שיוכלו לקנות תה בזול מסין. בסך-הכל מקום מעניין שכדאי להיכנס אליו.

חזרתי לכיוון צ’יאנג ראי ובדרך עצרתי בחנות של בוקס כדי למחוק את התמונות שהעתקתי אליו יום קודם לכן. יצאתי משם עם הוראות הגעה מדוייקות לשבט ארוכות הצוואר, הקארן.

שבט קארן – ארוכות הצוואר

בכניסה למתחם דורשים 300 בהט לצפיה בחמישה כפרים שונים, מה שנראה קצת מוזר. מכיוון שהייתה לי רק חצי שעה פנויה, התפשרתי עם הקופאית על שני כפרים במחיר 180 בהט. זו מצידה אמרה לי שתיירים שמגיעים עם אוטובוס טיולים צריכים לשלם 500 בהט. המקום ממוסחר כל-כך שנראה כאילו הקימו אותו למטרות תיירות. כל “כפר” מורכב משלושה עד חמישה בתים שבו יושבות נשים ובנות לבושות בבגדים אוטנטים. בנות שבט הקארן עם טבעות מתכת סביב צווארן עוד מגיל צעיר, מה שמאריך אותו בצורה בלתי טבעית. התושבים “חונכו” לחייך ולקפוא במקום בכל פעם שמישהו שולף מצלמה. בסך-הכל נראה שהתשלום הוא בשביל התמונות ולא מעבר לזה. תאטרון בובות אנושי.

שוק הלילה בצ’יאנג ראי

האוטובוס לצ’יאנג מאי באותו ערב היה מלא ונאלצתי להעביר לילה נוסף בצ’יאנג ראי. במסעדה קוראנית מול מקדש בון בונדאן אכלתי ב-120 בהט אוכל מעניין. לא פחות משבעה צלחות סלטים מגישים שם לפני המנה העיקרית ומי שמחפש טעמים חדשים, זה מקום טוב ללכת אליו.

לאחר הארוחה יצאתי לבדוק את שוק הלילה. שם שמעתי יותר עברית מתאילנדית ונראה היה כאילו קבוצה מאורגנת ענקית בגילאי 40-50 מישראל פלשה למקום. השוק עצמו מיועד לתיירים למרות שגם המקומיים מסתובבים בו. מקום נחמד, לא גדול אבל גם לא קטן במיוחד.