יומן מסע לעולם

18-01-2007, חמישי

באותו יום שכרתי אופנוע קל כדי לראות את האזור טוב יותר. בדרך לואנג ויאנג מויאנטיאן כבר הספקתי להבין באילו כבישים מדובר וידעתי שצריך להיזהר. הכביש הראשי שעובר בין ויאנטיאן ללואנג פרבנג (ואנג ויאנג באמצע הדרך) הוא ללא שוליים סלולים, ומסלול אחד בלבד לכל כיוון. מידי פעם יש בורות ומפגעים על הכביש כך שצריך לשים לב היטב. לאורך הכביש אין תאורה ולכן מסוכן לנסוע לאחר שמחשיך (בסביבות 18:30).

הכביש מואנג ויאנג ללואנג פרבנג

למרות שיצא לי להתנסות עם טרקטורונים בעבר, באותו יום התנסתי בנסיעת ה-”שטח”, אם אפשר לקרוא לזה כך, הראשונה שלי על אופנוע קל. מחיר השכרה ליום ללא ביטוח הוא 5$. כבר לא חיפשתי אוטומטי אלא גיר רגיל.

בחרתי אופנוע חדש מתוצרת סינית לא ידועה שהרעיש מאד בהשוואה לסוזוקי הקודם. גם הביצועים שלו היו חלשים יותר ומהירות מקסימלית הייתה 80 קמ”ש בלבד במישור.

עברתי בחנות ספרים וקניתי מפה של האזור (15,000 קיפ) ולונלי פלנט משומש של לאוס (300 בהט).

נסעתי על הכביש המוביל ללואנג פרבנג והגעתי לשלט המצביע שמאלה לעבר מערת Tham Lom. שביל עפר הכולל מהמורות מוביל עד לגשר מאולתר עשוי במבוק שאופנוע לא יכול לעבור עליו. נער צעיר ממתין בסבלנות ומעניק שרותי חניה ושמירה על האופנוע/אופניים תמורת 3,000 קיפ (מעט יותר מ-1 ש”ח). נתקלתי לראשונה בתופעה בויאנטיאן שם השירות מיועד למקומיים בשווקים השונים. עליתי על הגשר המאולתר, ובקצהו השני יושב אדם, שכנראה בנה אותו ואחראי לתחזוקתו. הוא דרש 5,000 קיפ למעבר. מי שלא רוצה לשלם, יכול לשחות לצד השני. שילמתי.

במקום הייתה מוצבת נדנדת ענק ששימשה באותו זמן ילדים מקומיים לקפיצות אקרובטיות לנהר. תיירים על אבובים נראו מידי פעם שטים להם בשלווה.

מערת ת’אם לום

נער גיבן בן 18 שנראה צעיר מאד (שאת שמו ורוב השמות הלאים אני בדרך-כלל שוכח אחרי 5 דקות) קיבל את פני בחיוך והסביר לי שכדי להיכנס למערה אני צריך לשלם 5,000 קיפ. אמרתי לו שכבר שילמתי כדי לעבור את הגשר שלושה מטרים לפני, אבל הוא אמר שמסוכן להיכנס למערה לבד (וגם צדק) ולכן צריך לשלם. שילמתי והוא הוביל אותי אל תחילת המסלול שמוביל למערה ופנה לאחור. הזכרתי לו שהוא אמר שמסוכן וביקשתי שיראה לי את הדרך. הנער הגיבן, שהיה בכפכפים דילג בזריזות על המדרגות הסלעיות והסולמות התלולים המאולתרים שנבנו על ההר. מדובר בעליה של כ-10 דקות מאד מעייפת עד לפתח המערה. גם בתוך המערה סולמות ומעבר מאולתר, אבל חשוך. חשוך מאד. הדלקתי את הפנס שהבאתי איתי, וחשבתי כמה נחמד היה אם היה לי פנס ראש…

המערה חלקלקה וחלקים שונים בה מלאים בבוץ ושלוליות. גם בורות לא חסרים. למזלי הבאתי איתי נעלי הליכה טובות. סנדלים הם לא אידיאלים למערה כזו.

הנער הגיבן דילג בטבעיות עם כפכפיו בין האבנים. נראה שהוא מכיר את המערה לא רע בכלל. לאחר כרבע שעה הגענו לאזור שהותקנה בו תאורה מלאכותית. המערה המשיכה עמוק לתוך ההר עוד מספר קילומטרים, אך התבשרתי שהליווי מפסיק ממש כאן. אם אני רוצה להמשיך צריך לשלם, ולא מעט.

ביקשתי מהנער להמתין מספר דקות כדי שאוכל לבדוק אם יש טעם להמשיך. לאחר מספר מטרים המערה הפכה לחשוכה לחלוטין. אור הפנס החל להראות סימני מצוקה ונזכרתי שלא הבאתי איתי סוללות רזרביות. המשכתי ללכת וחשבתי לעצמי איך אני אחזור אם הפנס יפסיק להאיר. האדמה הפכה לחלקלקה יותר ויותר וגבעות קטנות של בוץ מילאו את רוחב השביל. שלוליות החלו להופיע ורק אחרי שעליתי על כמה מדרגות בוץ חלקות כשבורות מסביב הבנתי שזה יהיה חסר אחריות להמשיך לבד ללא אמצעי תאורה חליפי וחזרתי אל הנער שחיכה לי בסבלנות.

יצאנו מהמערה, הודתי לו על הליווי וכשחזרנו לנדנדת הענק תיירים החלו למלא את המקום. נקודה זו כמו רבות כמוה לאורך הנהר משמשת נקודת עצירה למסלול האבובים עבור התיירים.

המשכתי עם הכביש עד שהגעתי לשלט המצביע שמאלה לעבר חווה אורגנית החנתי את האופנוע סמוך לשפת הנהר וסיירתי קצת במקום. הרבה אין מה לחפש שם חוץ מהנוף הנפלא. המקום משמש כנקודת יציאה למסלול האבובים.

הכביש עובר בנוף הררי עוצר נשימה שנראה כאילו יצא מאגדה. קשה לתאר את הנוף הסובב את ואנג ויאנג מבלי לראותו, ובמיוחד את זה המקיף את הנהר. בשלב מסויים פניתי מהכביש הראשי לעליה תלולה. זו הובילה לחווה קטנה שעמדה על גבעה. ממנה קיבלתי נקודת תצפית נוספת על האזור ועל הכפר הסמוך.

עברתי דרך כפרים ציוריים כאשר עדרי פרות עוברים על הכביש, ואני עם האופנוע במרחק נגיעה. היתרון של האופנוע על טיול מאורגן או אפילו רכב או אופניים הוא עצום. אפשר להגיע כמעט לכל מקום במהירות ולעצור ברגע שמתחשק לצלם. אפילו לא צריך לרדת מהאופנוע. רק לפעמים צריך להאט קצת כשפרות הולכות או חוצות את הכביש הראשי, מחזה לא נדיר.

מתחם ארבעת המערות

בסופו של דבר הגעתי לשלט נוסף המצביע שמאלה לכיוון מערות נוספות. שוב אותו סיפור של תשלום על חניה, ומעבר על גשר, וכמובן דמי כניסה למערות. לפני הגשר מספר ברווזים קטנים שיחקו על גדת הנהר, ובנהר מספר נשים לאיות דגו דגים. קוף מוזר היה קשור לעץ אחרי הגשר ושיחק עם כלב שהיה במקום. בו בזמן התברר לי שהגעתי למקום שאותו רציתי לראות ואף מעבר לזה. באזור אחד (30 ק”מ מהעיר) נמצאות ארבע מערות שונות: מערת הפיל (Elephant Cave), מערת תאם לופ (Tham Loup), מערת תאם הוי (Tham Hoi) ומערת המים (Water Cave). מנסיון עם המערה הקודמת, לא רציתי להיכנס לבד. חיפשתי מדריך.

הפנו אותי לבחורה לאית נחמדה (שאת שמה שכחתי אחרי 5 דקות). היא הסבירה לי שסיור בארבעת המערות עולה 8$. התמקחות קלה הורידה את המחיר ל-5$ והתחלנו ללכת. מערת הפיל היא הקרובה והקטנה ביותר. זה יותר כוך מאשר מערה ולא צריך פנס כדי לראות אותה מבפנים. במערה פסל בודהה ופסל בצורת פיל חקוק באבן.

משם המשכנו למערות תאם לופ ותאם הוי, מרחק הליכה של כ-20 דקות. ללא מדריך קשה להגיע לכל המערות לבד מכיוון שלא שמתי לב לסימונים על השבילים וההליכה מתבצעת דרך השדות באזור.

שתי המערות נמצאות אחת ליד השניה ויש לשלם 5,000 קיפ עבור כניסה. בתמורה מקבלים פנס ראש שימושי. המערות באזור עשויות אבן גיר כאשר חלקן מערות נטיפים. מדובר בנטיפי ענק מאד יפים וכאשר הלכנו במערות, הלאית החביבה הפנתה את תשומת ליבי לנטיפים המרשימים. אחת מהמערות ארוכה מאד, מרחק של מספר קילומטרים (שלוש שעות הליכה הלוך וחזור) ובשלב מסויים חזרנו על עקבותינו מפאת חוסר זמן. צילום במערה מצריך חצובה ואם אין חצובה אז יש לדאוג לייצב את המצלמה כדי שהתמונות לא תצאנה מטושטשות.

לאחר-מכן המשכנו למערת המים. דמי כניסה 10,000 קיפ תמורת פנס ראש ואבוב. אין חובה לשלם, והשלט בכניסה מודיע שמי שלא משלם יכול לשחות בחינם פנימה. הרבה יותר כיף עם אבוב. במערה המים קרים מאד וחבל פרוש לאורכה. כך התקדמנו עם אור שיצא מפנסי הראש ובעזרת החבל עד שהגענו למקום בו נגמרו המים. החנינו את האבוב והתחלנו לזחול יחפים על האדמה במעבר בגובה של כחצי מטר. ללאית הנמוכה זה היה הרבה יותר פשוט. לבסוף הגענו לבריכה טבעית עמוקה וארוכה מאד. את הסוף שלה לא ראיתי כי היה חשוך מאד. שחיתי עד למקום שאליו אור הפנס לא הגיע וחזרנו.

בדרך חזרה עברנו דרך הכפר שבו גרה המדריכה שלי. מקום שקט ופסטורלי עם תרנגולות, פרות, וחיות אחרות שמסתובבות בדרכים הלא סלולות. היא נכנסה לביתה ואני המשכתי להתקדם לעבר הגשר וחזרה לאופנוע. בחניה המאולתרת חיכה לי הלאי המקומי ששמר על האופנוע במשך השעות שהעברתי במקום.

המשך הכביש ללואנג פרבנג

נסעתי והמשכתי צפונה לעבר לואנג פרבנג, עברתי דרך כפרים נוספים, בקר ופרות הופיעו על הכביש ומידי פעם משאיות שהיו עוברות במקום היו מפרות את שלוותן. הכפרים ממוקמים ממש לצידי הכביש הראשי המחבר בין הערים הגדולות ויאנטיאן ולואנג פרבנג, מרחק של מאות קילומטרים. לצידי הכביש ילדים משחקים, אנשים עושים עבודתם, ואפשר לתת הצצה לתוך החיים של האוכלוסיה מבלי להתאמץ כלל.

בחזרה לואנג ויאנג

לאחר כחצי שעה התחיל להחשיך. עשיתי פרסה והתחלתי לחזור לואנג ויאנג. הייתי עם חולצה קצרה, מיהרתי והיה קר מאד. את רוב הדרך עשיתי במהירות 70-80 קמ”ש ונראה היה שכמות עצומה של יתושים עפה באותה מהירות ביחד עם הרוח בכיוון הנגדי. למזלי, לקסדת הפלסטיק שקיבלתי היה מגן רוח קטן שספג חלק לא מבוטל מזרם היתושים לתוכו. וכך, למישמע הפיצוצים הקטנים של היתושים על הקסדה, חזרתי לואנג ויאנג קצת אחרי שהחשיך.