Journey to the World

כבר תחילת חודש נובמבר. הרבה ימים ביזבזתי בגוויילין ויאנגשואו, ובאותו יום רציתי לעשות משהו הרפתקני. מזג האוויר בתקופה זו אינו טוב במיוחד. מעונן ומידי פעם מטפטף, וכמו שזה נראה המצב רק יחמיר בימים שיבואו. ביאנגשואו אפשר לרחף מעל האזור בכדור-פורח. כן, זו הייתה אחת מהתוכניות שלי לאותו אזור, אבל מזג האוויר הסגרירי יחד עם הראות הגרועה והסכום הגבוה במיוחד שיש להשקיע כדי לעלות על כדור-פורח, דחו את התוכנית למועד בלתי ידוע.

בתחילה רציתי לסייר באזור על אופניים, אבל אחרי שגיליתי ביום הקודם את האפשרות לשכור קטנוע, התוכנית השתנתה. הצטיידתי בלבוש המתאים ליום הגשום – מעיל רוח ומכנסי סערה, ויצאתי מהגסטהאוס של Monkey Jane אל המדרחוב הצמוד כדי להשוות מחירים. יש שני מקומות מסודרים במדרחוב שבהם ניתן לשכור קטנוע. שניהם קרובים לתחילת המדרחוב, בצד התחנה המרכזית, ובסמוך לסופרמרקט הגדול. מחיר השכרת קטנוע גבוה משמעותית בהשוואה למחירי השכירות בתאילנד. אפשר אפילו להגיד שהמחיר כפול. קיימת גם בעיית החוקיות. בסין אסור לתיירים לנהוג ללא רישיון סיני, אך כמו שהבנתי, ביאנגשואו המשטרה לא עושה בעיות לרוכבים, במיוחד כאשר מדובר בקטנועים ולא באופנועים כבדים או מכוניות.

בשני המקומות שבהם הייתי, מצאתי קטנועים אוטומטיים בלבד, כאלו שנהוג לראות אצלנו בישראל. אני התרגלתי להונדות התאילנדיות עם גיר חצי-אוטומטי, אבל גם קטנוע הוא אופציה. את רוב ניסיון הרכיבה שלי על קטנועים ואופנועים קלים צברתי בתאילנד ולאוס במסע הקודם, וכדאי לשים לב לנושא הבטיחות – אם לא תבקשו, לא יתנו לכם קסדה. גם רישיון לקטנוע לא ביקשו ממני לראות, שזה רק מראה עד כמה נושא הבטיחות נופל על כתפי הרוכב. חשוב להוציא רישיון בינלאומי לקטנוע, בדגש על קטנוע, שכן אם תעשו תאונה עם רישיון בינלאומי לרכב, הביטוח שלכם לא יכסה.

השעה כבר 12:00 ולכן השכרתי את הקטנוע לחצי יום. ממה שהבנתי, השכרת קטנוע היא ליום שלם ויש להחזיר את הכלי בסוף היום. זה לא עובד כמו שקורה בתאילנד, שם אפשר לקחת את האופנוע ל-24 שעות. בשל תנאי מזג האוויר, הסכימה המשכירה להתפשר איתי על מחיר וגם נתנה לי מעיל גשם מיוחד שמגן לא רק על הרוכב אלא גם על הקטנוע. שכירת מעיל גשם כזה גם היא כרוכה בתשלום.

מייד כשיצאתי למדרחוב עם הקטנוע החל הגשם לטפטף. המשכתי באיטיות לעבר היציאה מהמדרחוב ואל הכביש הראשי. הטרק המומלץ לרוכבי אופניים הוא לאורך נהר יולונג. יש שני נהרות מרכזיים באזור יאנגשואו ולצד אחד מהם, נהר לי, טיילתי רגלית לפני מספר ימים. נהר הלי מתאים פחות למשימה, בשל הצורך לחצות את הנהר במספר נקודות שונות במהלך המסלול.

התחלתי בנסיעה על הכביש הראשי לכיוון צפון-מערב. השמיים המעוננים לא בישרו טובות וכבר הטפטוף מתחזק. זה לא יום מתאים לטיול רגלי או לנסיעה על אופניים. גם על קטנוע זה לא כל כך כיף לרכב כאשר הטיפות פוגעות בך במהירות בנסיעה. רציתי לבדוק את הכביש לכל אורכו ולחפש את הכניסה לשביל הכפרי. שלט שהצביע על שאנגרי-לה תפס את תשומת ליבי. מדובר באתר תיירותי המציג את מיני שאנגרי-לה, כן זו העיר דז’ונגדיאן הנמצאת במחוז יונאן הרחוק. במקום מיני אטרקציות בסגנון של מוזאון ומחיר הכניסה אינו זול. המשכתי על הכביש עד שהגעתי לעיירה פוטאו. לאורך הכביש נראים שדות האורז והגבעות היפהפיות הטיפוסיות ליאנגשואו. בשילוב עם מזג האוויר המעונן, פסגותיהן היו נבלעות בערפל, מחזה מרשים כשלעצמו. הנסיעה לפוטאו ערכה כשלושים דקות.

בפוטאו עצרתי לאכול ארוחת צהריים במסעדה מקומית קטנה. הרבה יותר זול מיאנגשואו, אבל זה מסוג המקומות שצריך לדעת לדבר קצת סינית כדי לאכול. לא עברו מספר דקות ובעלת המקום מכינה לי צלחת גדושה באורז מוקפץ עם ביצה ועוף, אחד המאכלים הטעימים שהתרגלתי לאכול בסין. זו נחשבת לצלחת עם מעט מאד סיכונים כאשר אתם בסך-הכל רוצים לאכול משהו משביע. בעלת המקום הצליחה להסביר לי כיצד להיכנס לשביל לאורך נהר יולונג. מסתבר שעברתי את הכניסה אליו והייתי צריך לחזור קצת.

לא כל השבילים מובילים ליאנגשואו

נכנסתי לשביל בטון צר בדרך חזרה. האזור כפרי ומיוחד, שדות משני צידי השביל והדרך רטובה וחלקלקה. הגשם התחזק, ועצרתי ליד חווה קטנה שהייתה בקירבת מקום כדי להמתין עד שיחליש. השעה כבר רבע לשלוש.

מעיל הגשם הקשור לאופנוע משמש לא רק להגנה על הרוכב, אלא גם להגנה על המושב על-מנת שלא ירטב. הטפטוף נחלש מעט, והמשכתי ברכיבה.

למרות שהיה מעונן, ואולי בגלל שהיה מעונן האזור היה יפהפה ומקסים. רכבתי על שביל הבטון הצר בתוך הכפר הקטן ועליתי על גשר קטן שחצה את הנהר אל העבר השני של הכפר. כן, זה הכיוון בחזרה ליאנגשואו.

מעברו השני של הגשר, דרך הבטון המשיכה קצת אך מהר מאד הפכה לדרך חתחתים המורכבת מאדמה ואבנים. זה לא הפריע לי להמשיך לרכב באותו הכיוון. המטרה שלי הייתה להתקדם במקביל לנהר יולונג לצד שדות האורז וההרים הקטנים. אך כמו שהתברר לי עשרים דקות מאוחר יותר, זו משימה בלתי אפשרית עם קטנוע.

טפטוף הגשם הפך את האדמה לבוצית, מידי פעם הייתי צריך לעבור בשלוליות קטנות שגלגלי הקטנוע הקטנים היו חוצים באיטיות על האבנים הקטנות. נחל קטן חצה את השביל, וגם אותו חציתי בזהירות, ומשם נראה היה שמצב הדרך הולך להחמיר.

הדרך התעקלה ימינה, לעבר הנהר. האבים הקטנות הפכו גדולות יותר. הרכיבה נהייתה מורכבת ומסובכת. לא עבר זמן רב ורועה עיזים מגיע מולי. עשרות עיזים הציפו את השביל הצר. נאלצתי לעמוד במקום בעוד הן מקיפות את הקטנוע ומנסות לעבור מכל כיוון אפשרי. אותו רועה שאל אותי לאן אני מנסה להגיע. הוא סיפר לי שמאותה הדרך לא אצליח להגיע ליאנגשואו שכן היא אינה מיועדת לכלי הרכב שבו נסעתי, ואפשר לעבור בה רק בהליכה. כל השיחה ביננו נערכה בסינית, שכן אנגלית הוא לא דיבר.

כדי לאשרר את המידע שנמסר לי המשכתי עוד כמה עשרות מטרים קדימה, רק כדי לגלות שגלגלי הקטנוע הקטנים אינם מצליחים להתנייד בין האבנים הגדולות, שכעת כיסו את השביל לכל אורכו. ככל הנראה בימות החורף הגשומים, זה הופך לערוץ נחל קטן. נאלצתי לחזור משם אל אותו שביל בטון ממנו הגעתי. אותו שביל בטון מהעבר השני של הגשר אותו חציתי ממשיך בחזרה אל הכביש הראשי אליו לא רציתי לחזור.

על הדרך, מהעבר השני של הנהר ראיתי את האתר של שנגרי-לה, שם שחזור של מבנים סינים עתיקים וגונדולות סיניות שטות להן בנהר. התיירות היא בעיקר של סינים.

לקראת השעה ארבע בצהריים יצאתי בחזרה אל עבר הכביש הראשי, וכחצי שעה מאוחר יותר מצאתי שביל גישה נוסף, שביל המוביל לעבר שדות האורז המוצפים.

הדרך פשוט מקסימה באותו אזור, שדות האורז המוצפים מלווים בהררים קטנים הלוטים בערפל, במרחק נגיעה והכפרים שמסביב רק מוסיפים לתמונה הציורית. זה המקום שהייתי חוזר אליו אילו הייתי מגיע בתקופה בה מזג האוויר היה קצת יותר טוב.

דרך עפר ברוחב של כחצי מטר ממשיכה לעבר יאנגשואו. הדרך עוברת בין שדות אורז מוצפים וכאשר נכנסתי לשם עם הקטנוע הסביבה הייתה כה יפה שלא יכולתי שלא להמשיך ברכיבה.

כבר כמעט חמש אחר הצהריים. דרך העפר הופכת לצרה יותר ויותר, עד לכדי ארבעים סנטימטרים ופחות, אך ככל שהדרך מצרה, הנוף נהיה יפה יותר כאשר היא מתקרבת אל נהר יולונג.

בשלב מסויים הדרך הצרה נגמרה והגעתי לשדה. משם היה עלי לקבל החלטה אם להמשיך אל תוך שדות האורז, אל השבילים הצרים המשמשים את האיכרים המעבדים את האדמה, או לעשות פניית פרסה ולחזור. באותו הזמן עוד לא ידעתי שהיה עלי לפנות שמאלה ולהתרחק מהנהר כדי להגיע לדרך עפר אחרת, רחבה מעט יותר. מאותו אי של אדמה ממשיך שביל ברוחב של לא יותר מעשרים סנטימטרים, כזה המתאים בקושי להליכה, ואולי לרוכבי אופניים מיומנים. בכל זאת לקחתי את הקטנוע והמשכתי איתו על השביל.

השבילים שבתמונות ממחישים את הדרך עליה הקטנוע היה צריך לנסוע. לא פשוט לייצב את הקטנוע על שבילים כה צרים, ובמקרים רבים נעזרתי ברגליים כדי למנוע מהקטנוע ליפול אל השדות המוצפים, אך לא לזמן רב. בהמשך הדרך גובה השביל עלה, כלומר השדות היו נמוכים מאד. כל כך נמוכים שכבר לא נשאר מקום לנעליים מהצדדים כדי לייצב את האופנוע. הטפטוף התחזק ומצאתי את עצמי תקוע באמצע שום מקום עם קטנוע כבד, ואי אפשר להמשיך.

הייתה לי אפשרות אחת – לסובב את הקטנוע כמות שהוא אל העבר השני ולהתחיל לחזור בחזרה. המשימה אינה פשוטה, שכן השביל הצר בין שדות האורז היה כבר גבוה. שני צידי הדרך היו מוצפים במים. גם משקל הקטנוע לא הקל עלי. התרגלתי לאופנועים הקלים של תאילנד. אלו לא היו עמוסים בחלקי פלסטיק מיותרים כמו שנהוג בקטנועים, ולכן גם היו קלים יותר. נעלי המרל זכו לטבילה במימי שדות האורז בעוד אני מסובב את הקטנוע לכיוון השני, משתדל שלא להפיל אותו למים. אם היה הקטנוע נופל, כבר לא הייתי מצליח להרימו.

במאמץ אחרון הקטנוע הסתובב ולאט לאט חזרתי אל השביל הצר. שם מצאתי את הפניה המתרחקת מהנהר ומגיעה לשביל נוסף, המקביל לאותו שביל צר שבו ניסיתי לעבור. שביל עפר זה נוח למעבר לקטנוע, ברוחב של כמטר וחצי.

שני דייגים, אב ובנו, מצויידים בביגוד המתאים לתנאי הגשם, פגשו אותו על אותו שביל עפר. סוף סוף אני על הדרך הנכונה בחזרה ליאנגשואו. מסתבר שאפשר להגיע לשם שלא על הכביש הראשי, ובאמצעות קטנוע, גם אם הדבר כרוך בחיפוש מתמיד של אותו הנתיב.

בריכות דגים קטנות החליפו את שדות האורז ובקתות קטנות המשמשות את הדייגים ליוו את הנוף. השעה כבר מאוחרת, כמעט שש בערב וצריך לחזור לפני שמחשיך בסביבות שש וחצי. תנאי מזג האוויר אינם מוסיפים לתאורה הכללית, מה גם שבאותם שבילים אפשר לשכוח מתאורה חשמלית, ובוודאי שלא מומלץ להשאר כאן לאחר החשכה. הדרך חלקלקה, מידי פעם בורות קטנים ומהמורות, וכל סטיה קטנה מהשביל עלולה להוביל את הקטנוע אל אחת הבריכות או השדות המוצפים.

אותו שביל עפר הוביל אותי בחזרה ליאנגשואו. הוא מתחבר לאחד מהכבישים הראשיים ובשעת ערב מאוחרת מצאתי את עצמי מחזיר את הקטנוע. בעלת הקטנוע המתינה במיוחד בשבילי.

 

This article was published at 2-11-2008 Time: 16:59 and belongs to categories Yangshuo, Far East Travel Journal 2008 - 2009, Guangxi Province, China. You can follow comments to this article using the feed RSS 2.0. You can post a comment, or trackback from your website.