Journey to the World

באותו יום נסעתי מקאילי אל הכפר לאנגדה. בטרק רגלי הגעתי אל שני חלקי הכפר המרוחקים זה מזה, ומשם במסלול לא מסומן דרך ההרים הסובבים. תפסתי טרמפ על הכביש הראשי עד לכפר קטן בדרך, ומשם על אופנוע אל ליישאן ובחזרה לקאילי.

אוטובוס שיוצא לעיתים תדירות מקאילי אל ליישאן עוצר בכפר לאנגדה כעבור שעת נסיעה. המחיר 9 יואן.

הכפר לאנגדה מחולק לשני חלקים. החלק שני מרוחק כחצי שעת הליכה מהראשון.

החלק הראשון, בו עוצר האוטובוס, הוא די קטן. בתי עץ מסורתיים נראים מכל עבר. על חלונותיהם תלויים פלפלים חריפים ותירסים מיובשים שמעניקים להם גוון מיוחד.

בין הבתים, ובחצרות מייבשים התושבים גרגרי אורז. את הגרגרים מפזרים על משטח גדול בעזרת מגרפות. השמש תבצע את יתר העבודה. חלקו הראשון של הכפר מסתיים לאחר מספר דקות הליכה בשביל ההררי.

אל חלקו השני של הכפר אפשר להגיע בהליכה על הכביש, עליו נוסעים אוטובוסי התיירים, או להיכנס אל תוך הכפר, לעלות במדרגות האבן בין הבתים עד וללכת על השביל העובר בין ההרים.

השביל עובר בין צמחיה ודשא, שדות אורז נראים בכל מקום. התקופה היא אמצע אוקטובר והשמיים לבנים לגמרי (לא ברור אם מעונן או שזה אפקט של זיהום האוויר). למרות תקופת הסתיו, חם מאד ובגדים חמים מיותרים. חולצה קצרה מספיקה. הנוף הסובב את השביל מרשים. הרים קטנים עטופים בעצים, בסגנון מחוז גווידז’ואו. ההר שעליו הלכתי מורכב ממדרגות, ובאחת מהן ראיתי אישה עובדת בשדה אורז מוצף מים.

בהמשך השביל יורד במורד ההר ועובר בשדה אורז. בשדה האלומות כבר נקצרו וסודרו בצורה של חרוטים. השביל ממשיך לאורך נהר שעליו הותקנו טחנות מים מאולתרות. בסך הכל מקסים לטייל שם. אין תיירים בכלל, והאזור כפרי ושקט.

השביל מסתיים בגשר מסוגנן. חציתי אותו ונכנסתי לחלק השני של הכפר לאנגדה, שהוא החלק הגדול מבין השניים. בשעה שתיים אחר הצהריים, חמש דקות לפני שהגעתי, התחילה הופעה של בני הכפר. ריקודים ונגינה בכלי נשיפה מסורתיים. נשות הכפר גם הן השתתפו בלבוש מסורתי, ולאחר המופע החלו במסע מכירות אגרסיבי של מזכרות חסרות שימוש (צמידים, טבעות ושאר ירקות).

רציתי להמשיך רגלית במסלול שמצויין במדריך הלונלי פלנט. המסלול באורך 15 ק”מ אך לא מצאתי אותו. כאלטרנטיבה רציתי להגיע אל העיירה ליישאן המרוחקת כחמישה עשר קילומטרים מהכפר.

הכפריים הצביעו לכיוון הכביש הראשי, אך מכיוון שהכביש הראשי לא מתאים להליכה, עליתי במעלה הכפר לאנגדה היושב על מרגלות הר. כאשר מדרגות האבן התלולות הסתיימו החליף אותן שביל עפר. השביל עולה אל פיסגת ההר הירוק. שדות האורז נראו שוב והנוף מקסים.

אותו שביל, שהיה עד עתה ברוחב מטר, הצטמצם לחצי מטר. המנגינות מהכפר נשמעו למרחקים אך נחלשו ככל שהתרחקתי. אט אט סימני הכפר הלכו ונעלמו. השביל הפך פראי יותר וצר יותר. מידי פעם הופיעו טרסות של שדות אורז והייתי צריך ללכת על השביל הצר שבין השדה המוצף לשפת ההר, ולחשוב לאיפה כדאי יותר ליפול – למים או למדרון.

איכר שפגשתי בשדה מרוחק היה היחיד שראיתי באזור. הוא הצביע לאן צריך להמשיך כדי להגיע אל ליישאן.

הדרך  התפתלה בין ההרים ולא עבר זמן רב עד שהגעתי למבוי סתום. המצוק תלול. אי אפשר לרדת והדרך חסומה על ידי צמחיה גבוהה וצפופה. בלית ברירה עשיתי אחורה-פנה והתחלתי לחפש את השביל היורד מההר.

הוא נמצא לא הרחק משם. שביל תלול וצר עד מאד. מקל ההליכה שימש לי לעזר במדרון התלול. קשה היה לזהות את השביל אלמלא הצמחיה הדרוסה שהייתה עליו. נראה שזמן רב לא הלכו שם לפי גובה הצמחים שהחל להשתקם, אבל זה היה מספיק כדי לזהות את ההמשך.

הדרך למטה יפהפיה. ירדתי בין מדרגות ההר, בין הטרסות של שדות האורז. בכל מדרגה חיפשתי את השביל הצר המוביל לטרסה הבאה. ההליכה נערכה בזיגזג כך שמרחק ההליכה הוא כפול ממה שאמור היה להיות.

השביל התחבר לנחל קטן שירד בין סלעים ואבנים במורד ההר. עוד כמה טרסות של שדות אורז ומשאיות נראו על הכביש ממול. שם התברר לי שלא התרחקתי כל כך מהכפר. בסך הכל קילומטר מהכפר הראשון, שם עוצרים האוטובוסים. לפי המקומיים אין שביל הליכה שמגיע לעיירה ליישאן. הדרך היחידה היא על הכביש, לאורך הנחל במרחק 15 ק”מ.

הלכתי על הכביש במשך זמן מה, אך הנוף של הנהר משעמם די מהר, ועצרתי טרמפ כדי להגיע למקום המעניין הקרוב. משאית עפר עוצרת ואנו נדחקים יחד שלושה אנשים במושב הקידמי. הנהג, שהיה בדרכו לליישאן לא רצה לקבל תשלום עבור הנסיעה כי המשאית שייכת למקום העבודה. על הכביש בדרך לליישאן עברנו בשני כפרים קטנים. הראשון לא נראה מעניין, ואילו השני, נמצא קילומטר אחד לפני העיירה, במיקום אטרקטיבי יותר, על גדות הנהר.

את תשומת ליבי משך תאו שבעליו הביא אותו לרחוץ במים. הוא היה קשור בחבל לשק כבד שהונח על הקרקע. נראה  היה שהתאו נהנה מהמים שכן הוא נכנס ויצא כל כמה דקות. בתוך המים הוא הטביע עצמו עד שהיה מכוסה כולו מים עד מעל ראשו.

בעליו של התאו, ראה את העניין הרב שלי והציע לצלם אותי ביחד איתו. לתאו נזם קשור לאף ובאמצעותו אפשר לתפוס אותו כדי שלא יזוז. הקרניים חדות ומסוכנות אז כדאי להיזהר.

הנהר משמש את בעלי החיים הרצוצים וגם את בעליהם למקלחת ורחצה אחרי יום עבודה מפרך בשדות.

לאחר שיחה קצרה עם בעל התאו, הוא קרא לאחד מחבריו וזה נתן לי טרמפ על אופנוע אל תחנת האוטובוסים בליישאן. העיירה ליישאן שלווה אך משעממת. לפני שעליתי על האוטובוס יצאתי לסיבוב ברחובות העיר, במהלכו פגשתי מורה לאנגלית שהמליצה לי לבקר ביום שלמחרת בשיג’יאנג, הכפר הגדול ביותר של בני מיאו. אגב, כמות דוברי האנגלית באזורים הללו כמעט ואינה קיימת. מרבית האוכלוסיה דוברת סינית ונדיר לפגוש דוברי אנגלית.

מליישאן יוצא אוטובוס בחזרה לקאילי (13 יואן) ומגיע כעבור שעה וחצי.

 

This article was published at 16-10-2008 Time: 12:42 and belongs to categories Trekking, Far East Travel Journal 2008 - 2009, General, Villages, Langda, Leishan, China, Kaili, Rice fields. You can follow comments to this article using the feed RSS 2.0. You can post a comment, or trackback from your website.