Journey to the World

באותו יום ביקרתי בפארק צ’יאנגלינג (Qianling) הנמצא בתוך העיר גוויאנג. זהו פארק ענק שבו חיים קופים, והוא אינו בדיוק הפארק הטיפוסי שחשבתי שאראה.

מחוז גווידז’ואו. רכבת הלילה הגיעה אל גוויאנג לאחר 18 שעות נסיעה מצ’נגדו. השעה הייתה שמונה בבוקר. היתרונות של דרגש שינה תחתון ברכבת גדולים מתמיד כשמדובר בנסיעה כ”כ ארוכה. זה התחתון הוא המרווח מבין השלושה. אפשר לאחסן את התיקים מתחת למיטה ולצאת לטיול קצר לשרותים מתי שרוצים. בנוסף, אפשר לצפות בנוף מהחלון בקלות ולהשתמש בשולחן הצמוד לכוס תה, מרק או מנה חמה.

ההפרש הזעום בין הדרגש התחתון לזה האמצעי (4 יואן) יוצר מצב שקשה להשיג כרטיס מסוג זה, בוודאי שלא בהתראה קצרה מראש. ברכבת שבה נסעתי לא היו סולמות אל הדרגשים הגבוהים. במקומם היו מעין רגליות מתקפלות שעליהן צריך לקפץ כדי להיכנס לדרגשים העליונים.

הגרוע מבין הדרגשים ברכבת הוא כמובן הדרגש העליון המעניק תחושה קלסטרופובית לשוכנים בו. אי אפשר לשבת בצורה נורמלית, אלא רק לשכב.

הדרגש האמצעי הוא הברירה האחרונה מבחינתי. הוא מרווח בצורה סבירה, אך ללא היתרונות של הדרגש תחתון. כשפיספסתי את הרכבת, ערב קודם לכן, הוצע לי דרגש עליון ברכבת הבאה של אותו היום אך סרבתי בתוקף ובחרתי להמתין יום נוסף לטובת דרגש תחתון. בדיעבד, ההמתנה הייתה שווה את התמורה.

בערב הקודם, לפני העליה לרכבת, נשבר חלק מהתיק הגדול שהיה איתי. זה היה התיק שרכשתי בלואוינג באחד השווקים. בבוקר גיליתי שהתיק במצב גרוע משחשבתי, אז יצאתי לחפש תיק חדש בסמוך לתחנת הרכבת. הפסקתי לסמוך על תיקים סינים זולים, ורציתי לקנות הפעם מוצר יותר איכותי. למרבה הצער, התיקים הגדולים קורסים בקלות תחת משקל כבד. התיק שלי החזיק מעמד במשך חודש שלם עד שגלגליו שבקו חיים. באזור תחנת הרכבת לא מצאתי את מבוקשי ועברתי למשימה השניה – למצוא מלון.

מלון יידו

כמה ימים קודם לכן קראתי באחד הפורומים באינטרנט ש- Yidu Hostel הוא ההוסטל היחיד בגווייאנג. מונית הביאה אותי עד לפתח המלון (12 יואן). זה היה בית מלון עם לובי, דבר שמייד עורר את החששות שלי לגבי המחיר היקר.

מחוץ לבית המלון תלוי שלט של Hostelling International – אותו שלט צמוד לרוב ההוסטלים הסטנדרטיים, אך כאן השלט מעט מטעה שהרי זה לא הוסטל אלא מלון משולב עם הוסטל.

הדורמס של המלון נמצאים בקומה השניה (יש מעלית). המחירים אינם זולים במיוחד – מיטה בחדר של שישה אנשים עולה 50 יואן, ובחדר של עשרה אנשים עולה 40 יואן. אלה הן מיטות קומותיים מרווחות (מיטה וחצי), אך החדר אינו מצוייד כמעט בשום דבר. יש שקע חשמל אחד שאליו מחובר מפצל של ארבעה שקעים וזהו. אין מנורות לילה, ארונות, מדפים או כל דבר אחר המצוי בדורמס נורמלים. מחוץ לחדר יש שרותים ומקלחת אחת עם מים חמים. תצויין לטובה איכות הזרם של המים החמים במקום.

תיק עם גלגלים

התארגנות קצרה ויצאתי לגווייאנג כדע להשלים את המשימה הראשונה – למצוא תיק גדול עם גלגלים.

מלון יידו נמצא במרכז העיר, ובמרחק הליכה יש חנויות ומרכזי קניות. באחת החנויות מצאתי תיק מעט מוזר. יש לו חמישה גלגלים בחלקו התחתון והוא נטול ידית. במקום בידית יש לאחוז את רצועת הנשיאה כדי למשוך את התיק. לאחר שהתאכזבתי מהתצורה הקודמת שבה בחרתי, תיק נשיאה עם ידית וגלגלים, החלטתי ללכת על המודל החדש.

התיק נראה איכותי והרשים אותי הגודל העצום שלו. יש לו שני רוכסנים בחלק התחתון שכמעט ומכפילים את נפחו כאשר הם פתוחים. אני לא אגזים אם אומר שמדובר בלמעלה ממאה ליטרים. משקל התיק בסך הכל שלושה ק”ג, והחסרון הגדול שלו הוא שאין לו שום דבר שמייצב אותו בצדדים, כלומר צריך לדאוג לאזן את הציוד אחרת התיק יקרוס. המחיר 220 יואן אחרי הנחה. לא זול. במקום אחר מצאתי אותו ב-400 יואן.

מרכזי הקניות בגווייאנג חדישים ומתמקדים בעיקר בביגוד, בסלולארים ומוצרים אחרים, אך זה לא המקום המוצלח, לדעתי, לעשות בו שופינג בסין.

פארק צ’יאנגלינג

השעה הייתה מאוחרת וניצלתי את שארית היום כדי לבקר בפארק צ’יאנגלינג. אוטובוס מספר 1 ממלון יידו מגיע לפארק. ציפיתי למצוא פארק סטנדרטי בסנגון הנדוש והמשעמם, אבל גיליתי מקום מדהים ששווה ביקור (אבל רק אם כבר הגעתם לגווייאנג). דמי כניסה של חמישה יואן, הם הסממן היחידי שמראה על כך שמדובר בפארק.

פארק צ’יאנגלינג, לא רק שגדול מאד, אלא שעובר בין הרים. יש בו שבילי הליכה המורכבים מאלפי מדרגות העולות ויורדות למרחקים גדולים. התקופה שבה הגעתי, חודש אוקטובר לא הייתה טובה. מזג האוויר היה קודר. השמיים היו לבנים לגמרי. גשם טיפטף מידי פעם, אך לא זה היה הדבר שהפריע לי. בעקבות הגשם, המדרגות ושבילי ההליכה הפכו לחלקלקים בצורה מסוכנת. כל מספר דקות הייתי מגיע למצב של כמעט-החלקה והייתי צריך ללכת בזהירות מעצבנת. מקל הליכה במקרה כזה יעזור מאד (שלי נשאר במלון). אחת האטרקציות בפארק היא קופי מקק. אלו התגלו כידידותיים יותר מהקופים הטיבטים שפגשתי על המיי שאן.

בפארק יש אזור מיוחד בו אפשר לראות את הקופים, לשם לא הגעתי בשל השעה המאוחרת (חמש בערב), אך הם נמצאים גם על השביל הראשי.

יצאתי לחפש את מערת חד-הקרן. שבילי הליכה ארוכים הובילו אותי לאחר כמעט שעת הליכה לקצה השני של הפארק, לשער המזרחי. על הדרך חזיתי במראה מוזר של מקומיים הולכים ובמקביל עושים פעילות ספורטיבית. חלק מהם נפנפו בידיהם באוויר כשהלכו, חלק הלכו מצד אחד לצד שני במאוזן וכמה הלכו לאחור.

כשהגעתי לשער המזרחי הבנתי שפיספסתי משהו. לא רציתי לצאת מהפארק או לחזור על עקבותי אז נכנסתי לעומק היער, לשבילי ההליכה הצרים המלווים במאות ואלפי מדרגות. שילוט יש בפארק, אך בתוך השבילים על ההר הוא לוקה בחסר. תאורה אין ומומלץ להביא פנס (ומקל הליכה).

עליתי וירדתי במדרגות החלקלקות במעלה ובמורד ההר. מסביב אין אף אחד וצלילי היער נתנו לי הרגשה שזה לא פארק אלא יער באמצע שום מקום. קשה להאמין שבצמוד נמצאת עיר ענקית. לקראת השעה שש וחצי צלילי הצרצרים התגברו וציוצי הציפורים נעלמו. השבילים המשיכו עוד ועוד ונראה היה שהם לא הולכים להיגמר. מידי פעם נתקלתי בצומת קטנה, שם הייתי צריך לבחור לאן להמשיך.

לקראת השעה שבע, כשממש התחיל להחשיך, והפנס נשלף, מצאתי סוף סוף את הדרך בחזרה לציביליזציה. עשרות מדרגות תלולות הובילו לכיוון בית קטן. שאלתי אדם מקומי איך להגיע משם למערה או ליציאה מהפארק. הוא הצביע לכיוון המדרגות שמהן הגעתי. עכשיו הן היו חשוכות מתמיד. הסברתי לו שמשם אני לא חוזר, וקיבלתי הנחיות ללכת מהכביש בחזרה ליציאה. גם הוא כבר חשוך.

לאחר הליכה  של כחצי שעה, הגעתי למעין אגם. בדיעבד התברר שזה אגם צ’יאנליאנג אבל מכיוון שהיה חשוך מאד לא נשארתי כדי לבדוק אותו. ראיתי מספר אנשים הולכים לכיוון במנהרה מוארת. זה היה קצת מוזר להתקל במנהרה כזו אחרי הליכה ארוכה בחושך. מרחוק היא הזכירה לי את האור שאנשים מתים רואים בסרטים רגע לפני שהם עוברים אל העולם שמעבר. עקבתי אחרי האנשים והתחלתי ללכת, בעקבות העדר. הלכתי והלכתי ונראה שהמנהרה התת-קרקעית לא נגמרת. אותה מנהרה עוברת מתחת להרים. היא מוארת באופן מסודר וארוכה בצורה מפחידה. הלכתי שם במשך עשרים דקות. אני מעריך שהיא באורך של כקילומטר מתחת להרים. לאחר היציאה מהמנהרה הדרך חזרה אינה מסובכת.

 

This article was published at 10-10-2008 Time: 17:27 and belongs to categories Guiyang, Far East Travel Journal 2008 - 2009, Guizhou Province, China, Qianling Park, Night Train. You can follow comments to this article using the feed RSS 2.0. You can post a comment, or trackback from your website.