Journey to the World

הרבה חלקים יש לחומה הסינית, חלקם מתויירים יותר וחלקם פחות. באותו יום קמתי יחסית מוקדם וניצלתי את ההזדמנות להגיע לחומה הסינית בבאדאלינג. זהו החלק המתוייר של החומה, אבל למען האמת לא הפריע לי להשתלב באותו מסלול יחד עם אלפי סינים נוספים.

החומה הסינית נמצאת במרחק של שעת נסיעה ממרכז בייג’ינג. טיול מאורגן מהמלון יקר - 260 יואן, וכולל הסעה וארוחה. הוא יוצא בשעה מטורפת - 6:20 בוקר. הלכתי על האפשרות הזולה והמציאותית - אוטובוס מספר 919. כדי להגיע לשם לקחתי רכבת תחתית במחיר מגוחך של 1 יואן. משם יש ללכת כעשר דקות עד לתחנה. האוטובוס מתמלא מהר ויוצא כל עשרים דקות לערך. העלות 12 יואן בלבד. אוטובוס אחרון יוצא חזרה לבייג’ינג בשעה 16:00. כדאי לוודא שתספיקו לחזור.

החומה הגדולה בבאדאלינג עמוסה בתיירים סינים ביום שישי. אני מניח שהמצב מחמיר בשבת וראשון. הנופים מהחומה עוצרי נשימה. מאד יפים. למרות הכל אם הייתי יכול לחזור לשם, הייתי בוחר בחלק אחר של החומה.

אומנם יש רכבל אך כל הכיף הוא לטפס לבד וביחד עם אלפי סינים מכל עבר. גם תיירים מערביים מגיעים לבקר אך הם נבלעים בהמון הסיני כלא היו. הטיפוס לעיתים לא קל, אבל נסבל. בשלב מסויים מגיעים לנקודה שממנה אפשר לרדת בקרונות של מעין רכבת הרים. אני המשכתי עד לחלק העליון שם מבקרים רבים עושים אחורה פנה וחוזרים בחזרה. אחרי הפניה ימינה המסלול הופך לקשה יותר באופן משמעותי. העליה הופכת לירידה כאשר בחלקים מסויימים מדרגות ובאחרים מעין שיפוע חלק תלול. תצטרכו להאחז במעקה בחלקים אלו.

למרות שזה לא נראה כך המסלול הוא אכן מעגלי ומי שמחליט להמשיך יגיע לשער הכניסה בסופו של דבר. בסך הכל יש להקצות כשלוש עד ארבע שעות לענייין, בקצב הליכה טוב.

במהלך המסלול פנו אלי בביישנות משהו מספר סינים וביקשו ממני להצטלם איתם. בחורה מהונג קונג שהגיעה לבקר הגדילה לעשות וביקשה ממני כתובת אימייל. לפני שהעניין התחיל לעייף אותי לא נשארתי חייב וביקשתי להצטלם גם עם המצלמה שלי. בסופו של דבר הסינים הם אטרקציה עבורי לא פחות משאני אטרקציה עבורם.

ביציאה מהמתחם ממוקמים מספר מכלאות של דובים שחורים. הדובים מסתכלים על התיירים מנפנפים להם לשלום ומבקשים שיזרקו אליהם פירות מלמעלה, אותם הם תופסים בעזרת הפה. על הפירות יש לשלם כמובן (מספר שקלים). בראיה לאחור, למרות שהם מאד חמודים כל העסק נראה כמו התעללות בדובים המסכנים שצריכים להתחנן כדי לקבל מעט מזון. הם עומדים כל היום בחום ובשמש ולמרות שנהנתי לראות אותם אני מקווה שמישהו יחסל את התופעה (אבל זה לא יקרה משום מה).

בשעה 16:00 הגענו בחזרה למרכז בייג’ינג לאזור תחנת 919. הסתובבתי קצת באזור כדי למצוא משהו מעניין (שלא נמצא) ולאבד את הדרך. הבעיה בסין היא שגם כשיש לכם מפה של העיר, שבמקרה הזה לא הייתה לי, קל מאד לאבד את הדרך. מכיוון שאף אחד בסביבה אף פעם לא מדבר אנגלית וגם אם כבר מצאתם מישהו שמדבר קצת אנגלית הוא נותן לכם הנחיות לא מספקות, או חלקיות כאלו שמביאות אתכם לצומת הבאה בעודכם חושבים לאן הוא התכוון, תוכלו להסתובב זמן רב סביב עצמכם עד שתגיעו לאן שרציתם.

אישה סינית חביבה ניסתה להסביר לי בסינית איך להגיע עד שהתייאשה והובילה אותי עד לתחנה… גם זה עובד לפעמים. עליתי על הרכבת התחתית ועל הדרך חשבתי לעצמי באיזו תחנה אני צריך לרדת. מן הסתם ירדתי בזו הלא נכונה, אבל לא נורא זה רק עוד שקל. הרכבות התחתית עוברות בסיבוב מעגלי בבייג’ינג כל מספר דקות כך שאפילו לא צריך להמתין.

כבר כתבתי איפשהו שהמלון שלי תקוע באיזשהו חוטונג במקום הכי מסובך שיכול להיות ולא משנה כמה פעמים חזרתי אליו תמיד הסתובבתי לפחות חצי שעה עד שמצאתי אותו. חזרתי מאוחר בלילה עמוס בחוויות מרחובות בייג’ינג. להאבד ברחובות בייג’ינג זה חלק גדול מהפאן של העיר, לטוב ולרע.

This article was published at 5-09-2008 Time: 13:01 and belongs to categories Beijing, Travel Journal 2008, East Asia, China. You can follow comments to this article using the feed RSS 2.0. You can post a comment, or trackback from your website.