Journey to the World

אז באותו יום קמתי מאוחר בנסיון להתגבר על הג’ט לג מיום קודם. בשעה 12:00 יצאתי מהמלון. ממש ממול ישנה חנות שמשכירה אופני עיר חדשים בעבור 10 יואן ליום (יש להשאיר פקדון של 300 יואן). העיר האסורה נמצאת במרחק מספר קילומטרים מהמלון. כשלושים דקות רכיבה. בדרך גיליתי עד כמה סין, או לפחות בייג’ינג ידידותית לאופניים. כל הכבישים הראשיים מקצים לפחות מסלול אחד המיועד לאופניים בלבד. בכביש אחד שמתי לב שנתיב האופניים אף רחב מהנתיב לרכבים.

העיר האסורה פתוחה עד השעה 17:00. המתחם ענק ומי שמעוניין לראות הכל צריך להיות בכושר הליכה טוב או להגיע בבוקר כדי שיהיה מספיק זמן להקצות להפסקות מנוחה בין לבין.

בין חומות ענקיות ומבנים סינים עתיקים התחלתי להרגיש שהדברים מתחילים לחזור על עצמם. מחיר כרטיס כניסה הוא 35 יואן. לסטודנטים יש הנחה. בקצה של העיר האסורה יש גן ששווה לבקר בו כי הוא שונה מיתר המבנים.

במהלך הביקור שלי פנתה אלי בחורה צעירה באנגלית, הציגה עצמה כסטודנטית והציעה לבקר בתערוכת עבודות שלה במבנה סמוך. האזהרות בלונלי פלנט מזכירות אנשים אלו ואכן לא היה קשה להבין שמדובר בשיטת שיווק מתוחכמת. בכל זאת מתוך סקרנות ניגשתי אחריה כדי להבין על מה כל המהומה. הבחורה הציגה את הציורים שלה וניסתה לעניין אותי בקניה, דבר שמן הסתם לא קרה אבל לא ראיתי בזה משהו מזיק. היא לא הייתה האחרונה שניסתה עלי את אותה הטקטיקה אבל בפעמים הבאות לא שיתפתי פעולה. טיפ קטן אם התופעה הופכת למטרד פשוט תגידו “פו יאו” או לא מעונין/לא רוצה. ויעזבו אתכם לדרככם מהר יותר. כפי שלמדתי במהלך שיטוטי בבייג’ינג הסינים מעריכים יותר את אלו שמדברים בשפתם. הידיעה של מספר מילים ומשפטים בהגהה סינית נכונה יעזרו לכם מאד להיפטר ממטרדים, להתמקח מהר יותר למחיר של מקומיים ועוד.

בדרך החוצה שני סינים צעירים עזרו לי להצטלם ומכיוון שהם דיברו אנגלית התפתחה ביננו שיחה, שבה הם סיפרו לי שהם סטודנטים שהגיעו לביקור בעיר הגדולה בייג’ינג מהאוניברסיטה שבה הם לומדים במחוז פוג’יאן הנמצאת הרחק דרומית מבייג’ינג.

נורות האזהרה שלי לא נדלקו לגביהם מכיוון שהם נראו מאד נחמדים. אחרי שיחה קצרה לכיוון שער היציאה הם סיפרו לי שהם יוצאים לאכול במסעדה סיצ’ואנית לא הרחק מהעיר האסורה ושאלו אם אני מעוניין להצטרף.

לסרב להצעה כזו לא יכולתי ומייד הלכנו לאסוף את האופניים והתחלנו ללכת ברגל לדרך שהייתה  אמורה להיות קצרה אך התארכה והתארכה… ולי כבר כאבו הרגליים מהקילומטרים הרבים שהלכתי בעיר האסורה ומהיום הקודם.

טי.ג’יי ודלה. אלה כמובן השמות המערביים שהם בחרו לעצמם. את השמות הסינים אני לעולם לא אזכור. בעקרון כל סיני או סינית שרוצים להתחבר לעולם המערבי בוחרים לעצמם שם נוסף שקרוב או מזכיר את השם המקורי שלהם, ולפעמים סתם כי הוא מוצא חן בעינהם. דלה Della שבהתחלה קראתי לה טלה, בחרה בשם שלה כי הוא נשמע לה יפה אבל מעולם לא נתקלתי בו בשום מקום בעולם. מקוריות יש. טי ג’יי זה קיצור לשם הסיני. אגב, אומנם שניהם לומדים יחד אך כל אחד מאזור אחר בסין סיצ’ואן ויונאן. דלה מצ’ונגצ’ינג וטי ג’יי משישואנגבאנה והיה די מופתע ששמעתי על האזור שבו גר, באזור יערות טרופיים על גבול בורמה ולאוס.

על הקילומטרים שהלכנו ברחובות בייג’ינג דלה  התעקשה למשוך את האופניים שלי ולא הצלחתי להבין אם זה מתוך נחמדות מתוך הנאה או שילוב של השניים. היא אמרה שהיא נהנת מזה אבל כשראיתי שהיא מתעייפת כמעט והייתי צריך לחטוף אותם בחזרה. בזמן השיחה שלנו נשבר לי מיתוס על העם הסיני - לא כולם נולדים עם אופניים מתחת לרגליים. דלה, שאגב האנגלית שלה הייתה קצת פחות טובה משל טי.ג’יי סיפרה לי שרק לפני חודש היא למדה לרכב. הצעתי לה לנסות אבל המושב היה קצת גבוה והיא נאלצה להסתפק בלהמשיך ולגרור אותם ברחובות…

באיזשהו שלב השניים הבינו שהם די רחוקים מהמסעדה וניסו לתפוס מונית אבל ללא הצלחה. שום נהג מונית לא הסכים להעלות אופניים. אגב, כדאי לדעת שגם לרכבת התחתית אי אפשר להעלות אופניים ויש לי הרגשה שבאוטובוסים המצב דומה. זה מעלה את השאלה מה עושים כשנגמר הכוח או כשקורה משהו לאופניים…

אחרי שלמדתי כמה מילים חדשות בסינית (אופניים כבר אמרתי?) ואחרי שהסברתי לדלה וטי ג’יי איזה סוגים של בשר אני אוהב ולא אוהב הגענו למסעדה הסצ’ואנית.

המסעדה קטנה שנראה היה שמיועדת לפשוטי העם. לפני שהספקתי לומר משהו כבר הוזמן לנו תבשיל בקר סצ’ואני מאודה, נודלס מתפוחי אדמה שעליהן היה לנו דיון האם אלו נודלס מעגבניות או מתפוחי אדמה עד שהביאו מהמטבח את חומר הגלם כדי לפתור את התעלומה שמדובר בפוטאטו ולא בטומאטו. היה להן טעם של צ’יפס חצי נא, לא רע בכלל. קצת הסתבכתי עם המקלות הסינים ואכלתי די לאט, מה שגרם להזמנה של מנה נוספת - דג. לפני שהספקתי להבין מה קורה הוא כבר היה על השולחן.

אז זכיתי לאכול ארוחה סצ’ואנית מקורית עם חברי הסינים וכשהגיע החשבון ניסיתי לשלם ונענתי בשלילה די תקיפה. אורחים לא משלמים והיום אני אורח. באותו רגע לא היה לי נעים מהסיטואציה אבל מכיוון ששמעתי על המסורת הזו החלטתי לא להפעיל לחץ בעניין.

משם המשכנו ברגל לפארק סמוך מסביב לאגם. המוני סינים גודשים את השבילים ותיירים אין. המשחק הלאומי, כדורגל נוצה שהוא מעין נוצה שאליה מחוברות מספר טבעות מתכת שמקפיצים בעזרת הרגל מאד פופולארי ובן שנים רבות. לצד המשחקים רמקולים משמיעים מוסיקה סינית וצעירים מנצלים אותה כדי לרקוד ממש באמצע הפארק. דלה הייתה צריכה לגרור את טי ג’י לרקוד.

המשכנו משם והצעתי להכנס לאחד מהפאבים/מסעדות כדי לנוח ולשתות משהו. הפעם התעקשתי לשלם כדי להשוות על הפעם הקודמת וקיבלתי הרצאה על הפרת מסורת סינית כי אני עדיין האורח למרות שבפעם הזו אני הזמנתי את ששניהם. לצאת מזה יפה כבר לא יכולתי אז התנצלתי ואמרתי שכך נהוג אצלנו. למרות הכל עם מסורות לא משחקים.

החלפנו אימיילים נפרדנו ויצאתי על האופניים לחפש את המלון שלי המסתתר בין החוטונגים המסובכים של בייג’ינג.

This article was published at 3-09-2008 Time: 8:19 and belongs to categories Beijing, Travel Journal 2008, East Asia, China. You can follow comments to this article using the feed RSS 2.0. You can post a comment, or trackback from your website.