יומן מסע לעולם

המטוס של אל על נחת בזמן בנמל התעופה הבינלאומי של בייג’ינג. בנמל התעופה המתינו הסינים בדריכות עם כסאות גלגלים בהיכון לקראת המשלחת הישראלית. משם אל ביקורת הגבולות ואל איסוף החפצים.

כדי להגיע אל איסוף החפצים יש להכנס לרכבת הקלה שמשולבת בתוך הנמל. הנסיעה בחינם ויש לרדת בתחנה הנכונה, שם רוב הנוסעים יורדים. השילוט בנמל ועל הרכבת חדיש ומציג כיתוב בסינית ובאנגלית. עם לא מעט מאמץ אפשר להסתדר שם בקלות.

על המסוע של המזוודות היו עשרות אם לא מאות תיקים כחולים עם סמלים של האולימפיאדה. כולם שייכים למשלחת האולימפית. אחרי כארבעים דקות איתרתי את התיק, לא לפני שפגשתי מטייל ישראלי נוסף שהגיע ללמוד סינית בסין, ולא לפני שאחד מהשוטרים מצוייד בכלב רחרוח איתר אצלי בתיק תפוח. מסתבר שאסור לייבא פירות וירקות ויכולתי לחטוף על זה קנס רציני. השוטר העלים עין בחיוך קל.

על הדרך החלפתי 200 דולרים ליואנים. גובים כאן עמלה גבוהה. 60 יואן על כל המרה. בנוסף שער ההמרה נמוך כך שלא מומלץ להמיר כאן סכומים גבוהים. בכל מקרה בלי יואנים אי אפשר לשלם על שום דבר אז אין יותר מידי ברירות חוץ מלספוג את הנזק.

משדה התעופה אפשר לקחת מונית או אוטובוס Shuttle, האפשרות הזולה מבין השתיים. יש לשים לב שכל אוטובוס מגיע ליעד אחר. כאן נקלעתי לראשונה בצורך לתקשר עם המקומיים, שלא דיברו אנגלית. בנוסף לכל הצרות, גם לא ידעתי לאן להגיע. בדיקה מהירה הראתה שהיעד שלי הוא רחוב Qianmen שנמצא בסמוך לכיכר טיאנאנמן. שני אוטובוסים הגיעו כל אחד למקום אחר שממנו הייתי צריך לקחת אוטובוס נוסף ואחרי הימור קל אני על אוטובוס בקו 16 (12 יואן).

בתחנה האחרונה מצאתי את עצמי ברחוב סיני בלי שום מושג איפה אני נמצא, איך להגיע למלון או איפה האוטובוס שאני צריך לקחת.

בדיקה קצרה שערכתי העלתה שאף אחד באזור לא מבין אנגלית. אז החלטתי לבדוק עד כמה יעילה הסינית שלמדתי בשנה האחרונה. למען האמת, בחודשים שלפני הטיסה די נמאס לי ללמוד ועשיתי הפסקה ארוכה שזכתה לרענון קצר כמה ימים לפני שטסתי, כך שגם מה שלמדתי היה חלוד ומקרטע.

 

ניסיתי את מזלי עם כמה מקומיים סינים שלמרבה ההפתעה הבינו מה אני רוצה מהם. כמה חבל שלא הבנתי מה הם אמרו. שילבתי כמה טכניקות שפיתחתי עוד בתאילנד של שפת סימנים מאולתרת יחד עם סינית מקורטעת ואחרי רבע שעה כבר הייתי בדרך לאוטובוס מספר 9 שלקח אותי לרחוב Qianmen. הבעיה ברחובות בסין היא שלאותו רחוב עלול להיות שני שמות. אחד מצביע על מערב והשני על מזרח, או לחלופין על צפון ודרום. הבעיה היא אצל מי שנתקל בזה לראשונה ולא מבין מה הפרוש של הכיוונים בסינית. כך מצאתי את עצמי מדבר עם הכרטיסנית בסינית עילגת ולא מבין אם אני צריך לרדת בצ’יאנמן מזרח או מערב. בסופו של דבר זה לא כל כך משנה למי שמסוגל ללכת קצת ברגל.

אז הגעתי לרחוב צ’יאנמן וכאן התחילה המשימה השניה של למצוא את המלון שמסתתר באחד החוטונגים. החוטונגים בבייג’ינג הם למעשה סימטאות צרות המשתלבות אחת בשניה במעין מבוך לא ברור. למצוא בית או מלון המסתתר בינהן זו משימה לא קלה בלשון המעטה. אחרי סיבוב רגלי של כשעה בסובב את החוטונגים, איתרתי זוג מקומי שדיברו מעט אנגלית וממש הובילו אותי ביד אל פתח המלון. הם גרו בסמוך אז לא היה להם אכפת.

בערב יצאתי ברגל לטייל בחוטונג והגעתי עד המדרחוב של טיאנאנמן, האזור מאד יפה בלילה בזכות התאורה המיוחדת על הבניינים. צילמתי את מסעדת צ’וונג’ידו (צריך לשבור כמה שיניים כדי לבטא ולכתוב את השם נכון) שמפורסמת בכל סין בזכות ברווז הפקינג שמוגש שם מאות שנים.

פגשתי במקום צלם פורטרטים שהגיע לצלם את המסעדה כחלק מהתחביב עם חצובה ענקית ומצלמה יקרה. הוא סיפר לי על ההיסטוריה של המסעדה ומשם המשכתי לכיוון כיכר טיאנאנמן. האזור הזה סגור לתנועה והתאורה המיוחדת של הבניינים הופכת את המדרחוב למקום שכדאי להגיע אליו בלילה. בשעה 23:00 האורות כבים.

מאמר זה פורסם בתאריך 2-09-2008 בשעה 17:53 ושייך לנושאים בייג'ינג, יומן מסע 2008, מזרח אסיה, סין. ניתן לעקוב אחר תגובות למאמר זה באמצעות הפיד RSS 2.0. באפשרותך להשאיר תגובה, או טראקבק מהאתר שלך.