יומן מסע לעולם

19-02-2007 עד 21-02-2007, שני עד רביעי

למרות שעברתי בה מספר פעמים, מעולם לא ישנתי בבנגקוק. כבר ביום הראשון שלי בתאילנד ברחתי ממנה לקנצ’נבורי ואחרי שחזרתי משם קפצתי מייד לאיסאן, וגם אחרי שחזרתי מהצפון לא עצרתי לנוח בבנגקוק.

בנגקוק, בירת תאילנד, היא העיר הגדולה ביותר במדינה. עיר מלאת עשן, ומסובכת לניווט. בחורה מקומית מהגסטהאוס שבו התאכסנתי (Sawasdee Inn) סיפרה לי שלתיירים אסור לשכור בעיר אופנוע, מה שממילא כנראה שלא הייתי עושה.

הדרך מסיאם ריפ לאראניאפרת’ט

הדרך מקמבודיה לתאילנד הפכה לנסיעה גרועה במיוחד כשהמזגן על האוטובוס שאיתו נסעתי התקלקל שלוש דקות אחרי שהוא התחיל לנסוע, ואם זה לא מספיק, יצאנו באיחור של שעה כי חיכינו מסיבה לא ברורה לנוסע בודד שעה שלמה באוטובוס קטן וצפוף, בלי מזגן כשרוב החלונות תקועים כך שאי אפשר לפתוח אותם. החום של קמבודיה עשה את שלו והבגדים הפכו לסמרטוטים כבר אחרי עשרים דקות. את הדרך הגרועה מלאת הבורות מסיאם ריפ למעבר הגבול כבר הכרתי, אבל לעבור אותה במשך חמש שעות בלי מזגן זה היה קצת מוגזם. האלטרנטיבה לנסיעת האימים הזו היא לשלם הון תועפות עבור טיסה קצרה שאילולא רק חברת תעופה אחת הייתה מורשית לטוס באותו קו, המחיר היה צונח בלמעלה מחמישים אחוזים.

מקמבודיה בחזרה לציביליזציה

המעבר לתאילנד עבר בצורה חלקה אבל בגלל העיכוב, פיספסתי את הרכבת היחידה מאראן לבנגקוק ונאלצתי לחפש אוטובוס.

מעבר הגבול מרוחק מספר קילומטרים ממרכז העיר וכדי להגיע לתחנת האוטובוסים המרכזית צריך לקחת טוקטוק. במהלך החיפושים שלי אחרי אמצעי תחבורה משתלם יותר, הגעתי לאוטובוס שעמד ליד השוק. אישה מבוגרת שישבה בתוכו הציעה לי לעלות עליו ללא תשלום עד לתחנת האוטובוסים במרכז העיר. האוטובוס שעליתי עליו נסע לשדה התעופה והיה אוטובוס ממשלתי, אוטובוס מפואר עם טלוויזיה ומזגן שנתן לי תזכורת מהירה על ההבדלים בין רמת החיים בקמבודיה לרמת החיים בתאילנד ועל המחיר שבינהם. על האוטובוס הממשלתי מאראן לבנגקוק, כחמש שעות נסיעה, שילמתי אותו מחיר כמו ששילמתי על האוטובוס המצ’וקמק בקמבודיה. 6$ בקמבודיה. 207 בהט בתאילנד. ההבדל הגדול הוא לא במחיר אלא בתנאים. טלוויזיה, מזגן, מושבים מרווחים ואפילו יש שירותים. לפני שעלינו לאוטובוס חילקו לכולם שקית עם קרואסון ובקבוק מים מינרלים, רק כדי להזכיר לנו לאיפה חזרנו.

על האוטובוס פגשתי את שחר, בחור ישראלי שהיה בדרכו לדרום ממש כמוני. היעדים שלנו היו שונים ונפרדנו מייד בתום הנסיעה.

תחנה סופית - בנגקוק

התחנה הסופית בבנגקוק הייתה מורצ’יט (Morchit) ומשם הייתי צריך להגיע לתחנת הרכבת כדי לאסוף את התיק שהשארתי בשמירת חפצים ולרכוש כרטיס לרכבת הלילה לסורתאני.

עשרים בהט ליום גבו ממני בשמירת חפצים ואחרי שבועיים המחיר מתחיל לתפוח, אבל עדיין לא משתלם לקחת טוקטוק או מונית הלוך ושוב לקאוסאן רק כדי להשאיר תיק מתחנת הרכבת.

קניתי כרטיס לרכבת הלילה לעוד יומיים ולצערי היה מקום רק על הרכבת של השעה 18:20 (12 שעות נסיעה, בעוד הרכבת של 22:50 מגיעה אחרי 10 שעות בשעה נורמלית). כדאי להזמין רכבת לילה מבנגקוק מוקדם ככל האפשר כדי לזכות בתנאים טובים.

רחוב קאוסאן בשעה 21:00. כל הגסטהאוסים מלאים עד אפס מקום, וקשה למצוא חדר במחיר נורמלי. מצאתי חדר מיניאטורי ב-200 בהט ב-Sawasdee Inn שנמצא ברחוב רמבוטרי, המקביל לקאוסאן. החדר שהיה לי בסיאם ריפ היה זול יותר והרבה יותר טוב. היתרון היחיד של החדר שמצאתי, מעבר למחיר, הוא שיש מקלחות משותפות עם מים חמים כמעט בכל קומה.

היו לי כמעט יומיים להעביר בבנגקוק והחלטתי לנצל את הזמן כדי לבדוק את השווקים המקומיים. נהג טוק טוק הציע לי את שרותיו ולפי הסיפורים כבר ידעתי מה מצפה לי. למחיר של 100 בהט סירבתי ואדם שנראה כמו סרסור של טוקטוקים הציע לי לשלם 20 בהט בלבד בתנאי שנעצור באמצע אצל חייט. ממש במקרה רציתי לבדוק מחירים של חליפות אז הסכמתי. הסרסור הסביר לי שאני צריך להיות בחנות לפחות עשר דקות כדי שנהג הטוקטוק יקבל את תלושי הדלק שלו והסכמתי.

היינו אמורים להגיע לשוק מקומי בשם בו בה (Bo Be) ולאחר מכן להמשיך לשוק פארטונם (Partonam). בדרך עצרנו בחנות של החייט, נכנסתי ודיברתי עם המוכר במשך עשר דקות ויצאתי. בדיעבד התברר שנהג הטוקטוק לא קיבל תלושים כי לא קניתי שום דבר.

 

 

שוק בו בה - בגדים זולים

השוק בו בה לא גדול במיוחד אבל אפשר למצוא בו כמה דברים מעניינים, בעיקר ביגוד זול. יצאתי משם אחרי שעה וחצי ונהג הטוקטוק נעלם. אולי הוא מצא מישהו שהיה מוכן לשלם קצת יותר. את המשך הדרך לשוק פארטונם עשיתי באוטובוס ציבורי. מחיר הכרטיס מצחיק לעומת האלטרנטיבות, 7 בהט. כדי לדעת איך, היכן ולאן להגיע לא צריך לדעת הרבה. בדרך-כלל מספיק לשאול עד שלושה מקומיים כדי להגיע לתחנה הנכונה ומה שנשאר זה להמתין. התחבורה הציבורית בבנגקוק היא אולי לא מהירה במיוחד אבל היא זולה מאד ומומלץ לשאול את הכרטיסנית היכן לרדת. זו אינה מדברת אנגלית וחשוב לגרום לה להבין שהיא צריכה להזכיר מתי לרדת. עם הזמן והנסיון עם התחבורה הציבורית, למדתי להעריך כמה זמן אני צריך להישאר על האוטובוס לפי מחיר הכרטיס.

שוק פארטונם - מאות דוכנים ברחוב

שוק פארטונם מורכב ממאות דוכנים שפזורים על הכביש הראשי ומציעים סחורה בזול. מצאתי שם בגדים רבים שלא ראיתי בצ’יאנג מאי. אומנם המחירים יותר יקרים אבל עם קצת מיקוח אפשר להוריד את המחיר כך שהקניה תהיה משתלמת. בשוק אפשר למצוא בעיקר ביגוד.

סמוך לדוכנים נמצא קניון שנקרא Partonam Center ובו אפשר למצוא חנויות רבות שמוכרות בגדים ודברים אחרים, במחירים זולים פחות.

קניון פנטיפ פלאזה - גן עדן של מיחשוב

הפנינה האמיתית שיושבת בסמוך לפארטונם היא קניון פנטיפ פלאזה (Pantip Plaza) שכל כולו מוקדש למיחשוב. המחירים נהיים זולים יותר ככל שעולים לקומות העליונות ואפשר להשיג בו כמעט הכל. אפשר למצוא בו עזרים למחשב במחירים זולים מאד כמו מכשירי USB, דיסקים ריקים לצריבה, כבלים, ועוד. אך כדאי לערוך סקר שוק לפני רכישה של מוצרים יקרים כמו מחשבים ניידים. ישנם מוצרים רבים שכדאי לקנות בישראל, ולא רק בגלל האחריות.

ליד שוק פארטונם מצאתי מרכז קניות נוסף שאינני זוכר את שמו אך בו רכשתי מכשיר סלולארי משומש במחיר שהתברר לי כזול מאד. 600 בהט ו-200 בהט נוספים לכרטיס SIM שכלל 50 בהט שיחות בתוקף לשנה. מחיר שיחה לארץ הוא 6 בהט לדקה בלבד.

קניון אמ.בי.קיי (MBK) ומרכז סיאם

ביום השני שלי בבנגקוק הלכתי לבקר בקניון MBK שנמצא ליד מרכז SIAM. אוטובוס מקומי הביא אותי למתחם.

במתחם של סיאם ישנו מספר רב של קניונים החל מסיאם דיסקברי שנראה כמו קניון מפואר המכיל הכל, ועד לסיאם פאראגון המפואר ומיועד לעשירים. שם אפשר למצוא למבורגיני ופרארי לכל המעוניין.

קניון MBK נראה עממי יותר והמחירים בהתאם, ולמרות זאת הם אינם זולים וכדאי לבדוק את המחיר לפני כל קניה. בקניון יש קומה ענקית של מכשירים סלולאריים חדשים ומשומשים אבל הופתעתי לגלות שגם שם לא זול מאד. למכשיר משומש המחיר לא יורד מתחת ל-1000 בהט במקרה הטוב, רחוק מהמחיר ששילמתי על הסוני-אריקסון שלי.

רכבת מבנגקוק דרומה אל סורתאני

הרכבת מבנגקוק לסורתאני יצאה כמתוכנן בשש ועשרים. הפעם שילמתי רק 458 בהט אבל קיבלתי קרון עם מאוורר והשינה היא על דרגש עליון ברכבת מאספת איטית. גם על הרכבת הזו היה קרון דיסקוטק ותיירים רבים הגיעו כדי להעביר את הלילה עם מוסיקה ואלכוהול.

 

מאמר זה פורסם בתאריך 21-02-2007 בשעה 13:45 ושייך לנושאים אראן, בנגקוק, יומן מסע 2007, מזרח תאילנד, מעבר גבול, מרכז תאילנד, מרכזי קניות, סיאם ריפ, קאו סאן, קמבודיה, קניון פנטיפ פלאזה, רכבת לילה, שווקים, שוק בו בה. ניתן לעקוב אחר תגובות למאמר זה באמצעות הפיד RSS 2.0. באפשרותך להשאיר תגובה, או טראקבק מהאתר שלך.