יומן מסע לעולם

01-02-2007, חמישי

כמאתיים קילומטרים עברתי עם האופנוע באותו יום. כמעט מחצית מהם בחושך מוחלט ובין ההרים בדרך חזרה לפאי.

הקפה של מר פרלה

יצאתי בשעה עשר וחצי בבוקר מהגסטהאוס של פרלה, אדם זקן אך מפליא באנגלית שלו. אני הייתי היחיד ששהה במקום בלילה האחרון ובלילה שלפני זוג מטיילים מדנמרק העבירו שם את הלילה. פרלה עידכן אותי שבלילה הקודם היו רק 9 מעלות ולא 3 מעלות כמו שחשבתי, וגם נתן לי הנחיות והסברים לגבי הכפרים באזור.

מר פרלה, כפי הנראה, אינו מתפרנס מהגסטהאוס שלו, מכיוון שהוא מרוחק מאד באזור שומם. אפילו שלט באנגלית עם שם הגסטהאוס לא מופיע על הדרך מכיוון שהממשלה גובה כסף רב עבור שלט כזה, כך לדברי פרלה. במקום הוא מגדל פולי קפה, קולה אותם ומוכר את הקפה בכפר. כך זכיתי לפתוח את הבוקר עם קפה טרי שזה עתה נקלה.

 

הכביש המגיע לגסטהאוס של פרלה (Parla Guesthouse) אינו ממשיך למרחק רב, ולמרות הקירבה הרבה של המקום לגבול עם בורמה נאמר לי שאי אפשר להגיע לשם אלא דרך כפרים אחרים שאראה בהמשך.

האגם בסמוך לגבול בורמה

הכביש ממשיך לאגם נחמד ופגשתי מספר תיירים מתאילנד שהגיעו כדי לבקר ולהצטלם. מסביב לאגם יש בתי הארחה נוספים. שם פגשתי זוג רוכבי אופניים מצ’יאנג מאי שסיפרו לי שזה עתה הם חזרו ממעבר הגבול עם בורמה ושכדאי ללכת לשם. מכיוון שהם היו עם אופניים ואני עם אופנוע, החלטתי לבדוק את הגבול בניגוד להמלצת מר פרלה.

שבילים מסוכנים בדרך לבורמה

הדרך לגבול בורמה-תאילנד מתחילה כדרך סלולה, אך אחרי זמן לא רב היא הופכת לדרך חתחתים שבסופו של דבר לא מגיעה לשום מקום. בסוף הדרך הגעתי לשדה והבנתי שפיספסתי משהו. אז גם נזכרתי ששני הרוכבים מצ’יאנג מאי הזכירו שלט בצבע כחול-לבן שלא ראיתי.

חזרתי כמאה מטרים וגיליתי את השלט חבוי מאחורי השיחים. הדרך המסומנת הייתה דרך חולית כל-כך תלולה שהאופנוע לא הצליח להשתלט עליה ונשאר תקוע במקום גם בהילוך ראשון. אחרי שחזרתי מר פרלה הסביר לי שאופנוע לא יכול לעבור בדרך הזו ואפשר לעבור אותה ברגל אבל צריך אישור מיוחד מצבא תאילנד. באופן כללי, מסוכן להסתובב ליד גבול בורמה בדרכים לא מסומנות כי אם בטעות עוברים את הגבול לבורמה, אפשר להיכנס לשדות מוקשים או לפגוש בחיילים מצבא בורמה שבניגוד לחיילים התאילנדים, כלל לא נחמדים וידרשו כסף רב כדי לחזור חזרה.

בדרך חזרה מהגסטהאוס הגעתי לצומת טי שבה פניתי שמאלה. הדרך עברה בכפרים קטנים ובסופו של דבר הגעתי לכפר סיני על גבול בורמה שנקרא מה או.

הכפר הסיני מה או

ממש בכניסה לכפר עצרתי כדי לתדלק. אישה חביבה הגישה לי בקבוק קוקה-קולה עם נוזל כתום, ורק אחרי שהצלחתי לוודא שהבקבוק מכיל אוקטן 91, רוקנתי אותו למיכל הדלק. מכיוון שזה היה המקום הראשון שעצרתי בו בכפר הסיני, הצצתי לראות מה עוד יש בחנות. בקבוקי יין רבים היו פזורים על המדפים והאישה הציעה לי לקנות יין. רמת האנגלית שלה הייתה אפסית כך שעברו מספר רגעים עד שהיא הזמינה אותי להיכנס לביתן כדי לטעום מהיין. במקום, גברת לי מפיקה יינות מהמיוחדים ביותר שטעמתי. יין היישר מהחבית שמופק מאפרסק, אננס, דובדבן ואפילו ליצ’י. היינות מאד טעימים ואיכותיים. הייתי קונה בקבוק אם הוא לא היה כל-כך גדול וכבד. אפשר לקנות את היינות הללו גם בעיר מה הונג סון. בנוסף ליינות, גברת לי מגדלת גם תה ומכינה אותו בעצמה מהעלים שקטפה. שוב זכיתי לטעום סוגי תה שונים כמו תה ירוק ותה אולונג.

מרכז הכפר נראה הרבה יותר מיסחרי. בחנויות רבות נמכר תה ארוז שנראה כאילו נקנה ממקום אחר. תה שמופק מצמח הג’ינסנג מיובא מסין למשל. בתוך הכפר יש גם בית ספר. חלק מהתושבים שיתפו פעולה עם המצלמה, וחלק קצת פחות.

שתי דרכים לגבול בורמה

מהכפר מה או יוצאות שתי דרכים קצרות לכיוון גבול בורמה. מאחת מהן (השמאלית) אפשר לראות את הנוף הנשקף על בורמה ולתצפת על בסיסים מרוחקים בהרים של צבא בורמה. בכל מעבר גבול עומדים חיילים תאילנדים. רובם נחמדים מאד ומאפשרים בלי שום בעיה לצלם אותם ואת המקום.

מערת הדגים

חזרתי בחזרה כמעט עד הדרך המובילה למה הונג סון, מרחק של למעלה משלושים קילומטרים בהרים. הדרך עוברת במפל שבו הייתי יום קודם לכן ומובילה למערת הדגים (Fish Cave). הכניסה למערת הדגים היא ללא תשלום ובמקום מוכרים שקיות אוכל הכוללות ירקות, פירות ומזון דגים כדי להאכיל את הדגים שבמערה (20 בהט). המקום עצמו הוא פארק מטופח ויפהפה שנחל זורם לכל אורכו. מערת הדגים פחות מרשימה והיא למעשה כוך ולא מערה. דגים גדולים ושמנים שוחים בתוך בור קטן מתחת לכוך ודגים רבים נוספים שוחים בבריכה ממש בסמוך. הדגים הגדולים והמעניינים אינם אוהבים את המזון לדגים ובאופן מפתיע מתעניינים רק בפירות ובירקות (פלחי תפוז ועלי חסה). כלב צהוב שפגשתי במקום התעניין הרבה יותר במזון לדגים מאשר הדגים עצמם. הוא יושב שם ומחכה שיאכילו אותו (Fish food dog). נראה שהוא מאולף למרות שעבר זמן עד שהוא הבין את הפקודות באנגלית שנתתי לו. תאילנדית שעברה במקום הסבירה לי איך אומרים “שב” בתאילנדית. הכלב הציג מייד את הידע שלו בשפה התאילנדית והתיישב.

פגשתי במקום נורבגי שנשוי לתאילנדית וסיפר לי על תאילנדים שנעלמים מידי פעם במעבר הגבול עם בורמה וגופותיהם נמצאות אחרי כמה שבועות מחוסרות עיניים ואיברים אחרים, ועל כל מיני טקסים פרימיטיביים שתושבים ברברים מבורמה מבצעים עד היום. סיפורים שקצת קשה להאמין שמתרחשים גם בימים אלו.

אל גבול בורמה… בפעם האחרונה

השיחה עם הנורבגי והמשחקים עם הכלב המקומי ריתקו אותי למערת הדגים יותר מכפי שתכננתי והמשכתי במהירות לעבר דרך נוספת העוברת דרך כפרי שאן וכפרי קארן עד לכפר באן הואי פונג הנמצא על גבול בורמה. הכפרים בדרך לא מעניינים במיוחד, אבל החלטתי שוב להגיע אל הגבול עם בורמה מכיוון שנודע לי שהכפר האחרון נמצא במרחק של 13 ק”מ בלבד. הדרך לגבול מהכפר האחרון, לעומת זאת, היא שביל עפר צר ומפותל מאד בין ההרים, חצי שעה נסיעה. השעה כבר הייתה אחרי חמש בערב ומזג האוויר התחיל להתקרר. למרות שהדרך התארכה הרגשתי שאני חייב להגיע למעבר הגבול לפני החזרה לפאי.

מעבר הגבול האחרון

מעבר הגבול הסמוך לבאן הואי פונג הוא די מאכזב. באמצע הדרך עומד מחסום של צבא תאילנד שאפילו לא נמצא בראש ההר כדי שיהיה אפשר לצפות בנוף. החייל שאיתו דיברתי היה נחמד מספיק בשביל לתת לי לצלם אותו, וסיפר לי שאף תייר לא מגיע למעבר הגבול הנ”ל, חוץ ממני כמובן… בקיצור, למרות שהדרך לשם נחמדה, לא מומלץ להגיע לשם.

 

דרך מפותלת, חשוכה ומקפיאה בחזרה לפאי

את הדרך חזרה לכפר עשיתי באיטיות מחרידה. שלוש משאיות יצאו מהגבול מספר דקות לפני, והשביל הצר ברוחב מעצבן של משאית אחת בדיוק לא איפשר לי לעקוף אותן במשך כל הדרך.

חזרתי לכביש הראשי בשעה שש ועשרים. היו לפני למעלה מתשעים קילומטרים בהרים ובדרך מלאה פיתולים אבל הייתי נחוש להגיע באותו יום לפאי.

בשעה שבע בערב כבר היה חושך מוחלט על הכביש. חלקים מאד מצומצמים של הכביש היו מוארים בסמוך לישובים על הדרך, ולא היו הרבה כאלו. אחרי השעה שבע וחצי הדרך הפכה לחשוכה ומקפיאה. למשך מספר קילומטרים תפסתי טרמפ אחרי אופנוע אחר שהאיר לי את הדרך שהייתה ברובה שוממת לגמרי. טנדרים ומשאיות נסעו כל-כך לאט שהיה קשה להשתמש בהם כאמצעי תאורה מבלי להגיע באיחור רב לפאי. בדרך עצרתי כדי להתחמם במקום שבו מקומיים הבעירו שריפה ביער כדי לפנות מקום לשדות חקלאיים, תופעה נפוצה באזורים אלו.

הגעתי בסופו של דבר אחרי כשעתיים מאובן מקור ועם עיניים כואבות מהחושך. מסוכן לעבור את הדרך הזו אחרי שמחשיך במיוחד כאשר קטעים בדרך נמצאים בשלבי שיפוץ ויש מעקפים לא סלולים שצריך לשים אליהם לב. זו הייתה הפעם השניה שעברתי את הדרך וידעתי מה מצפה לי אבל נסעתי בזהירות יתרה ואני לא ממליץ לאף אחד לעבור את הדרך בין פאי למה הונג סון בלילה.

הגעה לפאי

אחרי שהגעתי לפאי, הסדרתי את התשלום עבור האופנוע בסוכנות AYA. בחורה, העובדת במקום, בשם מאי הפליאה בידע של השפה העברית ואף הראתה לי איך היא רושמת את שמה בעברית. היא שאלה אותי לגבי מילים נוספות והראתי לה איך לרשום את שמה באותיות דפוס עבריות. עד היום לא ברור לי מה העניין הגדול שיש לחלק מהתאילנדים בשפה הזו. אגב, המשכורת החודשית של מאי, שנחשבת לגבוהה, היא 30,000 בהט (כ-3,750 ש”ח) ולא הייתה לה שום כוונה להגיע לישראל. בהתחשב בתנאי המחיה הזולים בתאילנד, לא כדאי לה לעזוב לשום מקום אחר.

חזרתי לבונגלו שלי שנשאר פנוי עוד מלפני מספר ימים והלכתי לישון.

מאמר זה פורסם בתאריך 1-02-2007 בשעה 10:30 ושייך לנושאים אופנוע, חיילים, יומן מסע 2007, כפרים, מה הונג סון, מעבר גבול, מפלים, פאי, צפון תאילנד, תאילנד. ניתן לעקוב אחר תגובות למאמר זה באמצעות הפיד RSS 2.0. באפשרותך להשאיר תגובה, או טראקבק מהאתר שלך.