יומן מסע לעולם

28-01-2007, ראשון

המפה שקיבלתי בחינם מסוכנות AYA מתגלה כשימושית במיוחד. לא רק שיש בה את מפת העיירה, הסביבה והאזור כולו, אלא שאף טרחו וסימנו את מוקדי האטרקציות והכינו למטייל הממוצע מסלולים שמתאימים במיוחד לטיולים עם אופנוע.

על אופנוע באזור פאי

בעת חציית הגשר היוצא מפאי, הבחנתי בבולדוזר ענק שמשך את עיני המקומיים. משם המשכתי למקדש מה ין (Mae Yen) הממוקם קרוב לפאי (אפשר לוותר) והמשכתי לאזור מחנות הפילים.

מחנות הפילים

כל מחנה פילים כולל בדרך-כלל שניים עד שלושה פילים. המחנות נמצאים אחד מהשני מרחק של שלוש עד ארבע דקות נסיעה. המחירים נעים בין 300 בהט עד 500 בהט לאדם. שני אנשים יכולים לחלוק פיל במחיר של 400 עד 500 בהט.

מכיוון שהמחנות נמצאים בסמוך לנהר, רוב הטרקים מגיעים בשלב זה או אחר לנהר, שם נכנסים עם הפיל למים. הלכתי ל-Karen’s Elephant Camp, אחד המחנות האחרונים ויצאנו על שני פילים אני וג’ון, בחור אירי. לשם שינוי, אחרי שני טרקים שונים על פילים בקנצ’נבורי ובלואנג פרבנג, בחרתי פילה קטנה והרכיבה נעשתה ללא מושב כלל, מה שנראה היה שהקל עליה. הרכיבה נעשתה על מגבת, לא נוח במיוחד אבל חוויה בפני עצמה. הגענו לנהר ואחרי שעברנו לבגד-ים הפילים נכנסו למים. התאילנדי שהוביל את הפילה נתן לה פקודה כלשהי, שלכאורה נראתה כאילו הוא מורה לפילה להיכנס למים העמוקים. לא עברו מספר שניות ומצאתי את עצמי מושלך לנהר. נסיון חוזר ואני שוב על גב הפילה. הפעם השניה נראתה חשודה במקצת מכיוון שמייד אחרי שהתיישבתי, הפילה התחילה להתנער כאילו היא לא רוצה לבצע את מה שאומרים לה, ושוב אני במים. עם הנסיון השלישי, הרביעי והחמישי ולאחר סימנים אדומים על הרגליים והידיים מהנסיונות הנואשים לא לעוף למים שמתי לב שגם ידידי האירי לא אוכל דבש עם הפיל שלו, במה שנראה כמו “עלה על השור העצבני שמנסה להעיף אותך כאילו היית טפיל”. נסיון כושל אחרון להישאר על גב הפילה הקטנה הביא אותי למסקנה הסופית שמובילי הפילים, שאגב צחקו מכל רגע, הם סדיסטים שאימנו את הפילים להתנער כמו כלב שיצא מהמים. הראתי למוביל את כל השיפשופים שקיבלתי מהעור המחוספס של הפילה ואמרתי עד כאן. משום מה הוא סירב להצעה שלי לעלות בעצמו על הפילה וקרא לחבר שלו שנראה שנהנה מהעניין קצת יותר.

בסך-הכל זה לא נורא כמו שזה נשמע ואפילו די כיף, אז למי שלא אכפת לעוף עשרות פעמים למים מגב של פיל או פילה ולחזור עם כמה שיפשופים, החוויה מומלצת מאד.

מעיינות המים החמים

ממחנות הפילים הדרך מובילה למעיין מים חמים בשם Tha Pai Hot Spring. המעיינות החמים הטובים נמצאים בתוך שמורת טבע. מחיר כניסה שערורייתי של 400 בהט מנע ממני את התענוג. ממש בפתח השמורה נמצא מעיין מים חמים, או יותר נכון להגיד רותחים, אשר ריח הגופרית עולה ממנו. המים כל-כך חמים שבלתי אפשרי להיכנס אליו ליותר ממספר שניות מבלי לחטוף כוויה.

החווה החקלאית

משם המשכתי לכיוון Pai Canyon כפי שסומן על המפה. הדרך כפרית ועצרתי ליד חווה חקלאית. נתקלתי שם בתופעה מוזרה. בהתחלה הייתי בטוח שהם פסלים עד שהם התחילו לזוז כשהתקרבתי, וגם אז הם נעצרו. הם בהו בי במשך דקות ארוכות בלי למצמץ. כשהתקרבתי אליהם הצטרף עוד אחד לחבורה ונעמד בלי לזוז, ובשלב מסויים זה הרגשתי שנכנסתי לאזור הדימדומים. העובדה שמאחורי הפסלים החיים היה מה שנראה כבית קברות מאולתר העצימה את ההרגשה.

הקניון של פאי

הקניון של פאי (Pai Canyon) מציע נוף מרהיב על כל האזור (כניסה חינם). אפשר להגיע לנקודת התצפית הראשונה ולצפות באזור, או למיטיבי לכת אפשר להמשיך ולטפס על המצוקים, דבר המצריך מעט מיומנות ולא מתאים לכל אחד, ולהגיע לנקודת תצפית מרהיבה אף יותר. בעלי המיומנות ועם נעלי הליכה מתאימות יכולים לטייל באיזור כשעה עד שעתיים.

מפל פאם בוק

לא הרחק מהקניון נמצא מפל בשם Pam Bok Waterfall. במקום שני מפלים שונים כאשר כדי להגיע למפל המרוחק “צריך לעבור בדרך משובשת פי עשר מהדרך למפל הקרוב”, לדברי אחד מהאנשים שהיו שם. העובדה שהוא עלוב יותר מהמפל הקרוב, שגם הוא לא היה מציאה גדולה, גרמה לי להמנע ממנו ולעשות פניית פרסה עם האופנוע שסבל מספיק דרכים משובשות לאותו יום. בדרך אליו, לעומת זאת, מצאתי נקודת תצפית לא רעה.

סיור לכפר הסיני סנטיקון ולכפר ליסו

השעה הייתה כבר ארבע אחר הצהריים ובחמש וחצי מתחיל להחשיך. הייתה לי שעה וחצי לבדוק את טיול מס’ 2 לפי הצעת סוכנות AYA.

שני מקדשים לא מרשימים (Wat Hua Na ו- Wat Nam Hoo) בדרך כפרית מרשימה מאד של שדות ירוקים בין הגבעות וההרים. המעבר בכפר הסיני סנטיקון (Santichon) ובכפר ליסו (Lisu) היה חוויה בפני עצמה. כל מאה מטרים גבר או אישה עשו לי סימן עם האצבעות של עישון והציעו לי אופיום, אחד הסמים המסוכנים האסורים לגידול בתאילנד. בלואנג פרבנג עבר אחד כזה על אופניים, אבל כאן זו הייתה תופעה שהצליחה לשעשע אותי לאור ריבוי המקרים של סוחרי הסמים שנראו כאנשים רגילים למדי. נשים שיושבות לצידי הדרך ושומעות את רעש האופנוע מסתכלות ובודקות מי בא ומייד מסמנות את סימן העישון, גברים קופצים מהשדה באמצע שום מקום עם אותו סימן. אפילו ילד בן 12 הציע לי לקנות אופיום.

שאלתי אחד מהם אם אני יכול לראות את הפרחים שמהם מפיקים את הסם, אבל הוא התחמק באלגנטיות. מאוחר יותר למדתי שהמצלמה שלי היא הנשק הטוב ביותר נגדם ושמתי לעצמי מטרה לצלם אחד מהם, והיו הרבה, כשהוא או היא מסמנים את סימן העישון. מסיבה שאינה ברורה כולם ברחו ברגע ששלפתי את המצלמה, וכשביקשתי מאחד מהם להצטלם עם הסימן המפורסם הוא לא הסכים והסתובב. חבורה של נשים שכלל לא נראו כסוחרות סמים מייד הסתובבו כששלפתי את המצלמה ואחת מהן העבירה את שיערה הארוך קדימה עד שעזבתי את המקום. הצעתי לאחת מהן חמישה בהט עבור התמונה המבוקשת אבל היא דרשה מאה. הבנתי שלא יצא מזה שום דבר והמשכתי.

מפל פאם בוק

לאחר שמסתיים כפר ליסו, מגיעים למפל. המקום נחמד, הכניסה בחינם והמפל מרשים יותר מהמפל הקודם אבל לא מרשים יותר מידי. הדרך עצמה למפל שווה את הטיול ו”סוחרי הסמים” אינם מזיקים. אפשר להתעלם מהם די בקלות.

את הדרך חזרה עשיתי כמעט באותו מסלול שבו הגעתי. שוב ניסיתי לצלם את סוחרי הסמים בפעולה, אך הצלחתי לצלם רק חלק מהם. עוד כפר אחד לפני שמחשיך (ראוי לציין שבכפר האחרון בו ביקרתי לפני שחזרתי לא נתקלתי בתופעה) ובחזרה לפאי…

מאמר זה פורסם בתאריך 28-01-2007 בשעה 16:46 ושייך לנושאים אופנוע, יומן מסע 2007, כפרים, פאי, פילים, צפון תאילנד, תאילנד. ניתן לעקוב אחר תגובות למאמר זה באמצעות הפיד RSS 2.0. באפשרותך להשאיר תגובה, או טראקבק מהאתר שלך.