יומן מסע לעולם

25-01-2007, חמישי

באותו יום עברתי את הגבול מלאוס לתאילנד. המשכתי מעיירת הגבול צ’יאנג קונג אל העיר צ’יאנג ראי. שכרתי אופנוע וטיילתי לאזור דוי טונג ההררי (Doi Tung) ולגני המלכה.

שבע בבוקר בהואי סאי וכבר התעוררתי לקראת המעבר לתאילנד. שערי הגבול נפתחים בשמונה בבוקר במרחק של מאה מטרים מהגסטהאוס שבו התאכסנתי. הליכה מהירה והחתמת הדרכון ביציאה מלאוס ארכו לא יותר מעשר דקות.

מעבר הגבול לתאילנד בסירה

סירה שיוצאת מעברו האחד של נהר המקונג בהואי סאי שבלאוס ומגיעה לאחר עשר דקות לעברו השני של המקונג בצ’יאנג קונג שבתאילנד עולה 5,000 קיפ או 20 בהט. מי שרוצה לחסוך כמה אגורות ישריין שטר של 5,000 קיפ במיוחד למטרה זו. גם החתמת הדרכון במעבר הגבול של תאילנד נעשתה תוך דקות ספורות ולא הייתי צריך לשלם עבור הויזה.

 

צ’יאנג קונג , תאילנד

בצ’יאנג קונג מחכים נהגי טוקטוק שיסיעו כל דורש לתחנת האוטובוסים, מרחק של כשני קילומטרים. הלכתי ברגל כדי לנסות למכור את הלונלי פלאנט של לאוס לעוברים ושבים (ללא הצלחה) וכדי לעבור בבנק ולהמיר המחאות נוסעים.

מוכרת בחנות ספרים שבדקה את הלונלי פלאנט קבעה נחרצות שהוא מזוייף ואף הראתה לי עמוד אחד שנראה קצת דהוי והציעה לי 100 בהט עבורו. טענתי מנגד שהספר לא מזוייף וסרבתי להצעה. מתחנת האוטובוס לצ’יאנג ראי אוטובוס מקומי יוצא בשעה 9:30 ויש לי חצי שעה להעביר. מסעדונת מקומית הזכירה לי את האוכל והמחירים של תאילנד - פאד תאי מוכן על המקום באריזת Take Away עם מקלות אכילה סינים בעשרים בהט בלבד (2.5 ש”ח).

צ’יאנג ראי

האוטובוס לצ’יאנג ראי נוסע לאיטו ולוקח את הזמן. בשעה 12:00 בקירוב הגעתי לצ’יאנג ראי ומייד ניגשתי למודיעין של תחנת האוטובוסים כדי לברר פרטים על האיזור. אוטובוס לעיר פאי לא ניתן למצוא ויש לעבור דרך צ’יאנג מאי (3 שעות נסיעה) דבר המאריך את הנסיעה בצורה משמעותית (לפי המפה לפחות). מפה של העיר והאיזור קיבלתי בחינם מהמודיעין כמו גם המלצה לגסטהאוס. מדהים אותי לפעמים כמה מידע אפשר לשאוב מתאילנדי שבקושי מדבר כמה מילים באנגלית.

שני גסטהאוסים בשם בון בונדן מתחבאים מאחורי מקדש. הזול מבינהם מסתתר היטב כך שקשה למצוא אותו. הבחורה הנחמדה בבון בונדן מספר אחד הפנתה אותי לגסטהאוס השני לאחר שביקשתי מחיר נמוך יותר. ה-Boon Bundan Inn הוא כנראה בין הגסטהאוסים הזולים ביותר בצ’יאנג ראי בהתחשב בתנאים שהוא מספק. חדר גדול ומרווח עם מאוורר, שירותים צמודים ומים חמים ב-150 בהט בלבד.

סיור על אופנוע באזור צ’יאנג ראי

ממש מול המקדש השכרתי אופנוע קל מסוג Honda Wave בנפח מנוע של 100 סמ”ק. במקום היו אופנועים בטווח מחירים של 150-250 בהט בהתאם לנפח מנוע וקילומטראז’. קיבלתי הסבר על איך להגיע לגן של המלכה האם בדוי טונג ולאחד משבטי הקארן ארוכות הצוואר ליד מה צ’אן ויצאתי לדרך אחרי השעה 13:00.

שוב על האופנוע סוף סוף אחרי ימים שלמים ללא חופש התנועה. בדרך עצרתי בנקודת תצפית נחמדה בשם Doi Nang Non, אבל מרוב שמיהרתי הצלחתי לפספס את הפניה למה צ’אן (Mae Chan). הנוף בדרך יפה ופגשתי רועה בקר אחד לצד הכביש, ביקרתי בשוק מקומי קטן ובמקדש שאת שמו אינני זוכר.

דוי טונג

אחרי נסיעה בדרכים פתלתלות בהרים הגעתי לדוי טונג (Doi Tung). הדרך לדוי טונג יוצאת מהכביש הראשי מס’ 1 בפניה שמאלה לכביש 1149. בעליות, לאופנוע הקטן קשה לסחוב במהירות גבוהה ובירידות צריך להיזהר בסיבובים החדים, ובנוסף לכל אלו, הדרך נטולת תאורה כך שמסוכן לנסוע אחרי שמחשיך. רגע לפני עצרתי בנקודת תצפית נחמדה על האזור.

השילוט לוילה המלכותית (Royal Villa), שם נמצאים הגנים, מאד מבלבל. נכנסתי בטעות לאחד מהכפרים באזור שממוקם בראש הר. העליה לכפר תלולה בצורה קיצונית אבל הכפר עצמו יפהפה ויש תצפית מדהימה על האזור מסביב. התושבים המקומיים היו בעיקר זקנים ובהו בי בחשדנות יתר.

גני המלכה האם

כשמגיעים לגני המלכה האם מגלים שיש שלוש אטרקציות במקום ואפשר להיכנס לכולם במחיר מיוחד של 150 בהט. למרות המרחק הרב של 50 ק”מ מצ’יאנג ראי, מומלץ לוותר על הוילה המלכותית שנראית כמו בית לא גדול אך מפואר מעץ, וגם על ההיכל של הנסיכה האם, או מה שזה לא יהיה. כל ההסברים במקום בתאילנדית כך שלמי שאינו מבין אין מה לחפש שם.

הגנים של המלכה האם יפים מאד. במקום יש המון פרחים מסוגים שונים ואפשר להעביר במקום בין חצי שעה ועד שעתיים (80 בהט).

יצאתי מהמקום בשעה שש בערב וכבר התחיל להחשיך. לאחר שהתבשר לי שהכפר של שבט בנות הקארן, ארוכות הצוואר, כבר סגור, החלטתי לחזור לצ’יאנג ראי. ביציאה מדוי טונג נכנסתי לכפר קטן נוסף שם ראיתי בתים שהגג שלהם היו עטוף בשיח מטפס פרחוני כתום שנתן להם מראה מאד מיוחד.

דרך פתלתלה לצ’יאנג ראי

הדרך פתלתלה בשלבי החשכה. הפעם לא מדובר בעליות אלא בירידות, ואם בואנג ויאנג התנסתי לראשונה בנסיעת שטח עם אופנוע, אז בצ’יאנג ראי התנסתי לראשונה בנסיעה מפותלת בהרים, משימה מסובכת לא פחות.

לאופנועים הקלים בתאילנד יש רכיב מאד שימושי מקדימה - סלסלה קטנה שבה אני מניח תמיד את התיק שלי. החסרון היחיד שלה הוא שהיא מסתירה את הפנס הקידמי ולכן אי אפשר להשתמש בה בלילה ובטח שלא בדרכים חשוכות ומפותלות שעוברות בין ההרים כמו בדוי טונג.

העברתי את תיק הגב למקומו הטבעי ונסעתי בדרך שכבר החשיכה כמעט לגמרי בתקווה להגיע מוקדם ככל האפשר לכביש הראשי המואר.

את הדרך חזרה לצ’יאנג ראי על הכביש הראשי עשיתי במהירות הגבוהה ביותר שיכולתי. האופנוע לא הצליח לעבור את ה-95 קמ”ש, ומבדיקה מדעית שערכתי, הגעתי למסקנה שיתושים מסוגלים לטוס עד למהירות של 80 קמ”ש שכן אז אני מתחיל לשמוע את הפיצפוצים בתוך מגן הרוח של הקסדה. אחרי נסיעה של כעשרים דקות, הקסדה הייתה מלאה בעשרות יתושים מעוכים והייתי צריך לעצור כדי לנקות אותה.

שוק אוכל מקומי

כחמישה עשר קילומטרים לפני שהגעתי למרכז צ’יאנג ראי, עצרתי בשוק אוכל מקומי שמשך אליו בעיקר צעירים תאילנדים. תיירים לא היו שם בכלל. במסעדונת מקומית אכלתי ארוחה של מנה שאני לא זוכר את שמה וכללה אורז ביחד עם ירקות מוקפצים עם עוף ובנוסף מקבלים צלחת מרק עוף. הכל מוכן על המקום ומאד טעים במחיר מצחיק של 20 בהט (2.5 ש”ח). בשוק קניתי את אחד מהדברים הנפוצים בשווקים בתאילנד - מגש פירות חתוכים מסוגים שונים (10 בהט). אז גיליתי שהתאילנדים אוכלים את המנגו שלהם ירוק במרקם שמזכיר יותר תפוח מאשר מנגו.

חנות המחשבים של בוקס

ממש בצמוד לשוק מצאתי פנינה אמיתית שחיפשתי הרבה זמן - חנות מחשבים עם בחור נחמד בשם בוקס שהסכים לתת לי לצרוב ארבעה DVD-ים במחיר שלא נוגע בשמיים.

שלוש שעות ישבתי בחנות המחשבים של בוקס, טכנאי או מהנדס מחשבים שלמד ב-CRU - Chiang Rai University, וגיבית תמונות וסרטים מהדיסק הקשיח הנייד שאגר קבצים בנפח של למעלה מ-16 ג”ב במהלך השבועיים האחרונים. בחנות ישבה כלבת קוקר ספנייל מתוקה בת שנה שלדברי בוקס יובאה ממכה. כאן גם שברתי סופית את המיתוס שתאילנדים אוכלים כלבים. כשסיפרתי לחבר’ה בחנות שבצפון ויטנאם אוכלים כלבים הם נגעלו והזדעזעו ממש כמו שהיה קורה בישראל.

מעניין… מה שבטוח הוא שבתאילנד יש אנשים רבים שמגדלים כלבים כחיות מחמד ובזה אין שום דבר יוצא דופן. את המחיר של 50 בהט לצריבת DVD קשה לי להאמין שאצליח למצוא שוב. בסך-הכל שילמתי כ-25 ש”ח לארבעה DVD-ים מלאים כולל יד חופשית לארגון הקבצים.

הדרך חזרה לגסטהאוס בצ’יאנג ראי הייתה מקפיאת עצמות. השעה כבר אחרי 22:00 וכרגיל הייתי עם חולצה קצרה.

 

 

מאמר זה פורסם בתאריך 25-01-2007 בשעה 17:11 ושייך לנושאים אופנוע, הואי סאי, יומן מסע 2007, כפרים, לאוס, מעבר גבול, פרחים, צ'יאנג קונג, צ'יאנג ראי, צפון תאילנד, שווקים, תאילנד. ניתן לעקוב אחר תגובות למאמר זה באמצעות הפיד RSS 2.0. באפשרותך להשאיר תגובה, או טראקבק מהאתר שלך.