יומן מסע לעולם

19-01-2007, שישי

אחרי שראיתי ביום הקודם חמש מערות, הלכתי לעשות את מה ששמונים אחוזים מהתיירים עושים בואנג ויאנג - אבובים. הנושא כל-כך מפותח בעיירה הקטנה עד כדי כך שבמהלך בדיקה שגרתית בסוכנויות הטיולים שאל אותי לאי מקומי בעברית אם אני רוצה לעשות אבובים (”אתה רוצה לעשות אבובים?”) בלי לדעת שאני ישראלי. רק אחר-כך הוא שאל אם אני מבין עברית. מה שברור זה שישראלים השתלטו יותר מידי על המקום. כמעט בכל חנות או אינטרנט קפה יש שלטים בעברית.

אבובים על הנהר

המחיר לאבוב והסעה לתחילת המסלול הוא 35,000 קיפ (3.5$). דולר נוסף עבור שק אטום למים. בעקרון מה שקורה הוא שהמארגנים מסיעים קבוצה של אנשים, נותנים לכל אחד פנימית צמיג של טרקטור ועוזבים את המקום. המרחק לואנג ויאנג הוא 4 ק”מ ויש לחזור עד השעה 17:30 כשמחשיך. בתקופה זו, חודש ינואר, גובה המים לא גבוה במיוחד והזרימה איטית ונעימה.

כבר אחרי המטרים הראשונים התחלנו לשמוע את הקריאות “BeerLao, BeerLao, Come On”. על גדות הנהר פזורים ברים מאולתרים עשויים עץ ובמבוק ועליהם מותקנת אומגה או נדנדה ענקית שממנה אפשר לקפוץ למים. עצרנו כבר בתחנה הראשונה, שם מובטחת קפיצה חינם מהאומגה לכל הרוכש בירה. אם כבר מדברים על בירות, הבירה הלאומית של לאוס שנקראת, איך לא, BeerLao, היא לא רעה בכלל ואפשר להגיד שאפילו טובה מאד ולטעמי עוברת ברמתה את הבירות הנחותות כמו קרלסברג, טובורג, ושות’. אלכוהול על הבוקר לא התאים לי ומכיוון שלמפעילים לא היה שום דבר חוץ מבירה קיבלתי סיבוב חינם. האומגה כיפית במיוחד. עולים מגובה של 5-6 מטרים, יורדים עד לגובה של 2 מטרים וקופצים למים.

לא הרחק משם נמצאת האומגה השניה, יותר גבוהה, יותר ארוכה, יותר כיפית. בהמשך הדרך מגיעים לבר-מסעדה מתקדם עם מוסיקה, אוכל ונדנדת טרפז שהמפעיל דואג להזיז בעזרת חבל ארוך. כל המבנים הללו עשויים עץ ובנויים כך שנראה כאילו עוד רגע הם מתפרקים לגורמים, אבל לא. על האחרונה אפשר לראות ביצועי אקרובטיקה מרשימים והמקומיים מפתיעים לעיתים כשהם נתלים מהרגליים, עושים סלטות באוויר, ועוד…

אחרי שני נסיונות על הנדנדה האחרונה הרגשתי שמיציתי והמשכתי הלאה.

גם בהמשך ארבעת הקילומטרים על הנהר לא נפסקות הקריאות לבירה ונראה שזוהי העבודה היחידה של אותם מקומיים. קצת מזכיר את מוכרי הארטיק-ארטיק בחופי תל-אביב. השיא היה כשראיתי ילד בן 10 צועק את אותן קריאות ומוכר בירות לתיירים על האבובים.

את הקילומטר האחרון עברתי במהירות גבוהה כדי להגיע לסוף המסלול. עשרים מטרים לפני הסיום הגיעו שתי ילדות קטנות על סירת קאנו והציעו לי לעלות. הסכמתי אבל עזרתי להן לחתור. רגע לפני שהגענו לחוף חטף ילד קטן, אולי בן שש, את האבוב מהקאנו, העביר אותו לחוף והתיישב עליו. כשהגעתי אליו הוא רק חזר על המילה כנראה היחידה באנגלית שהוא למד: Money, Money. לפי כמות הילדים ששרצו בנהר, אם זה על האומגות, נדנדות, בתוך הנהר עם מסיכת צלילה או בעסקי ממכר הבירות, או שכולם היו בחופש מבית-הספר באותו בוקר, או שאין להם בכלל בית-ספר וזה מה שהם עושים כל יום, כל היום. כסף הילד הקטן לא קיבל, רק את המשפט: No money, no money. בכל זאת, הילד יצטרך ללמוד שכסף לא מקבלים בכוח או על-ידי חטיפות אבוב. הילד הקטן רץ אל הקאנו ודיבר עם הילדות בלאית. הן נראו די אפטיות ולא התייחסו אליו. ראיתי שהוא לא מתכוון לחזור וגררתי את פנימית הטרקטור בחזרה לסוכנות האבובים, מרחק של כחצי קילומטר מהמקום.

מאמר זה פורסם בתאריך 19-01-2007 בשעה 11:03 ושייך לנושאים אבובים, ואנג ויאנג, יומן מסע 2007, לאוס. ניתן לעקוב אחר תגובות למאמר זה באמצעות הפיד RSS 2.0. באפשרותך להשאיר תגובה, או טראקבק מהאתר שלך.