יומן מסע לעולם

15-01-2007, שני

קמתי בבוקר ונזכרתי שאני צריך לעבור בבנק. 300$ בהמחאות נוסעים הפכו לכמה אלפי בהטים. נהג הטוק טוק (30 בהט) החביב שבשרותיו השתמשתי גם בהמשך המתין בסבלנות מחוץ לבנק דקות ארוכות עד שיצאתי, והחזיר אותי למלון. ברחוב שבו נמצא המלון יש מספר מונומנטים והחלטתי ללכת ולבדוק אותם. עשיתי צ’ק אאוט והשארתי את התיק הגדול בקבלה.

קוראט היא עיר גדולה וסואנת וכמות המכוניות בהשוואה לקנצ’נבורי גדולה מאד. למרות זאת חיפשתי מקום שבו אפשר לשכור קטנוע (אוטומטי). לצערי התברר לי שבכל העיר לא יהיה ניתן למצוא להשכרה אף לא קטנוע אוטומטי אחד. לא הועילו ההסברים של אחד מבעלי החנויות על גיר רגיל. עיר עם כ”כ הרבה תנועה ועוד כאשר הנסיעה היא מצד שמאל של הכביש, יחד עם נסיון של יומיים רכיבה על כבישים בלבד אינם מתכון טוב ללמוד משהו חדש. אולי בהמשך.

סיור רגלי בקוראט

במרכז העיר נמצא מקדש, חנויות מכל הסוגים ובאופן כללי זו עיר לכל דבר המיועדת לתושביה ופחות לתייריה. כך זכיתי לראשונה לראות עיר תאילנדית נורמלית ללא כל הבלאגן התיירותי שמסביב. מחזה מעניין שראיתי הוא שורה של כלובי ציפורים המוצעות למכירה ברחוב. ברחוב הראשי מול המלון שבו התאכסנתי ישנה שדרה ארוכה מאד ובה נמצאת אנדרטה גדולה. מאוחר יותר התברר לי שהיא סימן מובהק של העיר קוראט.

על המוזאון שקיים באזור ויתרתי והמשכתי לכיוון מסלול מירוצי הסוסים בקצה של העיר. נשמע מעניין. הגעתי לאיצטדיון מיושן אך הוא היה ריק. מחייל שהיה מוצב במקום, ותיקשר איתי בפנטומימה, הבנתי שהמקום פעיל רק בשעה חמש וחצי. תיכננתי לחזור לשם מאוחר יותר אך בדיעבד התברר לי שככל הנראה מדובר בשעות הבוקר.

לאחר שהתאכזבתי מהאיצטדיון הריק המשכתי ללכת לכיוון הפארק שנמצא באזור. בעוד אני הולך ברגל, אישה מבוגרת שעברה עם שני סלים כבדים על כתפיה משכה את תשומת ליבי. כשהיא הבחינה שאני מנסה לצלם אותה מהעבר השני של הכביש, היא עצרה לרגע וחייכה למצלמה. גם רוכב אופניים שהסיע אנשים באמצעות שרירי רגליו הצליח לעורר בי מחשבה. כאלה יש לא מעט בתאילנד, למרות שרובם עברו לטוקטוקים ממונעים.

רחצת סוסי מרוץ באגם

לאחר כעשר דקות הליכה, הגעתי לכניסה לפארק. הפארק כולל אגם גדול ולא הרבה מעבר לזה. מהכניסה לפארק יצאו אחד אחרי השני אנשים שהובילו סוסים. היה לי ברור שמדובר בסוסי מירוץ. הם היו מרשימים ומטופחים והם הובלו אל העבר השני של הכביש, מחוץ לפארק. מכיוון שהיה מדובר לא בסוס אחד או שניים אלא בעשרות, העניין סיקרן אותי והחלטתי לבדוק מאין מגיעים הסוסים. המשכתי בעקבות המובילים והגעתי לאגם נוסף שבו היה מחזה מיוחד מאד. המוביל של הסוס היה מגיע לאגם, שם היה מתפשט כמעט לגמרי ונכנס עם הסוס למים. טקס שטיפת הסוסים נמשך כרבע שעה לכל סוס ובו המוביל מדרבן את הסוס לשחות עד לאמצע האגם, שם המוביל שוטף את הסוס, מצחצח לו שיניים ובקיצור מעביר לו טיפול שלם. לאחר השטיפה הסוסים מובלים לאורוות שנמצאות בקירבת מקום. מחזה שטיפת הסוסים כשלעצמו הפך את העיר מבחינתי למקום שהיה שווה להגיע אליו.

פארק האתלטיקה

המשכתי לפארק מטופח שמשמש לאימוני אצנים. זהו מקום פסטורלי אשר במרכזו אגם מלאכותי. משם תכננתי להמשיך לשוק הפרחים, אשר לפי המפה שהייתה ברשותי היה אמור להיות קרוב.

בירור קצר באחת מהמסעדות גרם לי להבין שלמרות שבמפה שקיבלתי זה נראה קרוב מאד, בפועל שוק הפרחים מרוחק 50 ק”מ מהמקום שבו הייתי וויתרתי עליו. תיכננתי להמשיך לפימאי, אתר עתיקות בסגנון ח’מרי / קמבודי שנמצא במרחק של 60 ק”מ מהעיר. לשם כך הייתי צריך להגיע לתחנת האוטובוסים המרכזית (יש שתיים כאלו).

בחזרה לתחנה המרכזית

הדרך חזרה הייתה ארוכה. כבר ראיתי את כל האטרקציות בדרך, טוק טוק לא הופיע ברקע ונראה היה שלפני עומדת שעה נוספת של הליכה. לפתע פנה לכביש הראשי רכב שנראה יוקרתי ולא אופייני לסביבה. הוא עצר לידי והנהג שאל לאן אני הולך. אמרתי לו לאן והוא הציע לקחת אותי טרמפ. הסכמתי. ברכב ישבו שני אנשים. הנהג ששמו היה מאן, ואישתו ששמה היה בון. למרות שמאן נראה לי צעיר מאד, כבר היו לו שיערות שיבה וגילו התקרב ל-50. הוא סיפר לי שהוא עובד כפירסומאי ואף נתן לי לוגו על סטיקר שהוא הכין. הוא נתן לי את המספר הסלולארי שלו והשארתי לו את כתובת המייל שלי. אם אני אחזור לשם יום אחד אולי אני ארים אליו צילצול. הצעתי לשלם לו עבור הנסיעה אך הוא סרב. אנשים נחמדים יש באיסאן.

מקדשי פימאי

לפימאי הגעתי אחרי נסיעה של שעה באוטובוס מקומי. המקום קרוב מאד לתחנת האוטובוסים, מרחק הליכה של שלוש דקות. המקום עצמו שמור, יפהפה ופסטורלי. ממש פנינת חן באמצע שום מקום. סוף סוף ראיתי כמה תיירים. היתה שם קבוצה של תלמידים מסין ובחורה אחת חמודה שלא ברור אם הייתה מורה או תלמידה ביקשה ממני להצטלם איתה. היה משהו מוזר בקבוצה הסינית הזו. הם הצטלמו עם כל דבר שזז ואני בינהם.

ביציאה ממקדשי פימאי, פיל ששימש כאטרקציה לתיירים התהלך לו במגרש החניה. בעלי הפיל הציעו לתיירים לרכוש עבורו מזון בתשלום. מעשה אכזרי מכיוון שבכך הם מונעים מהפיל את המזון שהוא צריך. לא כדאי לעודד את התופעה הזו ובטח שלא כדאי לרכוש עבור הפיל מזון בכסף מהבעלים.

קצת אינטרנט בפימאי, וחזרתי לקוראט. אז התברר לי שמירוצי סוסים כבר לא יהיו ונסעתי לתחנת הרכבת כדי להמשיך לכיוון לאוס.

רכבת לילה לנונג קאי

הרכבת יוצאת מבנגקוק, עוברת בקוראט בסביבות 23:00 (נקהון ראטצ’סימה) ומגיעה לנונג קאי כעבור 6 שעות בסביבות 5:00. לצערי היה מקום רק במחלקה שניה (386 בהט) ונאלצתי להעביר את הלילה ברכבת בישיבה. המחלקה השניה כוללת כסא מרופד, מיזוג אוויר ושמיכה כנגד הקור של מיזוג האוויר. בהמשך הנסיעה ובשעות הקטנות של הלילה מזג האוויר הפך להיות מקפיא.

מי שנסע ברכבת במחלקה שלישית יודע שכל החלונות פתוחים והעשן והפיח של הרכבת נכנסים לקרונות. זה אחד מהיתרונות הבודדים של מיזוג אוויר בתקופה זו, כאשר החלונות נשארים סגורים.

האוזניות המיוחדות שלי שמעוצבות כאטמי אוזניים, מגן השינה לעיניים, והעובדה שעברתי לשרוול קצר, סנדלים וציחצחתי שיניים רגע לפני שיצאנו עזרו לי להעביר את הנסיעה קצת יותר בקלות, אבל לנונג קאי הגעתי עייף מאד בשעה חמש לפנות בוקר. מסביב הכל חשוך ונהגי טוק טוק ממתינים בסבלנות.

מאמר זה פורסם בתאריך 15-01-2007 בשעה 6:36 ושייך לנושאים איסאן, יומן מסע 2007, מזרח תאילנד, מקדשים, סוסים, פילים, פימאי, קוראט (נקהון ראטצ'אסימה), רכבת לילה, תאילנד. ניתן לעקוב אחר תגובות למאמר זה באמצעות הפיד RSS 2.0. באפשרותך להשאיר תגובה, או טראקבק מהאתר שלך.