יומן מסע לעולם

14-01-2007, ראשון

שמורת קאו יאי. יצאנו בטנדר ליום של טרקינג ביערות הגשם של קאו יאי. הנסיעה מתחילה מוקדם בבוקר בטנדר פתוח וקר מאד. חולצה עם שרוולים ארוכים היא פריט חובה. גם בערב קר מאד בנסיעה. במהלך היום מזג האוויר מתחמם מאד.

הסיור עצמו בשמורה היה נחמד אבל ציפיתי למשהו אחר לגמרי וכבר אחרי מספר שעות בשמורה ביטלתי את התוכניות להישאר יום נוסף. יערות הגשם, ובכוונה אני מדגיש יערות מכיוון שלמרות שהמבנה שלהם מזכיר ג’ונגל, הם ממש לא הג’ונגל בסגנון הידוע מאפריקה. לא ג’ונגל ולא חיות.

טרקינג בשמורת קאו יאי

היערות מורכבים מעצי ענק בגובה של 20-30 מטרים. הטרק עובר דרך צמחיה סבוכה, אך כזו שלפחות לי הזכירה יותר את יערות ארץ-ישראל. כאלה ראיתי מספיק. השמורה עצמה ענקית ודורשת נסיעה על כביש שעובר בתוך השמורה. מידי פעם המדריך עוצר כשהוא מזהה חיה כלשהי על העצים. זיהינו מספר טוקנים מסוג Hornbill, סנאי ענק אחד, כמה ציפורים, ועוד קוף אחד או שניים על העצים.

העצים גבוהים מאד כאמור, ולכן כדי לראות את החיות בבירור יש צורך בטלסקופ או משקפת רבת עוצמה. אני לא מסוג האנשים שאוהב לצפות בחיות וציפורים ממרחק של 30-50 מטרים. בשביל זה יש טלוויזיה, והיערות במהלך הטרק הרגלי היו כמעט ריקים מחיות. זיהינו גללים של פילי בר אבל פילים אין. בשלב מסויים עצרנו במפל להתרעננות והמשכנו בחיפושים ללא תוצאות מרשימות. אחת מהאטרקציות שגיליתי היו דווקא בני-אנוש. ציפור נדירה וקטנה שנמצאה בראש אחד העצים הגבוהים, מרחק של 20-30 מטרים תפסה את תשומת ליבם של צפרים/צלמים רבים. אט אט הם התאספו עם טלסקופים ומצלמות מקצועיות בעלות עדשות ענק ובמשך שעה ארוכה עמדו באותו מקום וצילמו.

למרות הכל, הטרק הרגלי לא היה משעמם מידי. עצים המתנשאים אל על בעלי שורשים סבוכים נראו מכל עבר. שירת הגיבונים נשמעה מרחוק וקולות היער גם הם הוסיפו לאווירה המיוחדת.

המציאות המעניינות במהלך הטרק הרגלי היו גללי פילי בר, סימני ציפורניים של דוב על גזע עץ וגיבון אחד על ענף שהיה די רחוק, אבל לא מספיק רחוק עבור מצלמת הסופר-זום שלי. זו הצליחה לתפוס אותו די בקלות.

התרעננות במפל

לאחר הטרק הרגלי עצרנו במפל להתרעננות. עוצמת המים של המפל הצליחה להעיף את משקפי השמש שלי ממקומם וממש ברגע שהתייאשתי מלמצוא אותם מתחת למים, אחד מחברי הקבוצה שלנו ששכחתי את שמו, הצליח לאתר אותן. יצאנו מהמפל והמשכנו ללכת לכיוון היציאה מהשמורה. אכלנו צהריים וחזרנו לרכב.

קופים בשולי הכביש

ביציאה מהפארק חיכו לנו עשרות קופי מקק בצידי הכביש שכנראה התרגלו שהמבקרים מאכילים אותם. לא התקרבנו יותר מידי כי בכל זאת אלו קופים שחיים בטבע.

חזרנו בשעה 19:30 בקירוב, ויצאתי עם הנהג של הגסטהאוס לעיר כדי לתפוס את האוטובוס הקרוב לקוראט (שנקראת גם נקהון ראטצ’סימה).

הדרך לקוראט

באוטובוס לקוראט חילקה בחורה נחמדה כוסות שתיה קרה של קולה עם קרח. לא ברור למה, אבל באוטובוסים במזרח תאילנד שמתי לב שיש מגש אוכל נשלף מהכסא או לפחות מחזיק לכוס שתיה. רעיון מעניין ושימושי. עוד נקודה מעניינת היא שבכל האוטובוסים הממשלתיים במזרח תאילנד יש כרטיסנית שעוברת ובודקת את הכרטיסים ולמעשה נמצאת על האוטובוס במהלך כל הנסיעה.

הגעתי לקוראט כעבור כשעה וחצי. כבר החשיך ואת העיר לא הכרתי בכלל. למעשה, האפשרות להגיע לקוראט הייתה רק בגדר אופציה ולא היה לי שום מידע על המקום.

נהג טוקטוק הגיע אלי די מהר ושאלתי אותו אם הוא מכיר גסטהאוס מומלץ בעיר. תופעה שניתקלתי בה די הרבה באיסאן הייתה שכמעט אף אחד ובמיוחד נהגי טוק טוק לא הבינו מילה באנגלית. הדרך היחידה להתנייע בקוראט הייתה בעזרת טוקטוקים או אופנוע-מונית. יש גם אוטובוסים מקומיים אבל צריך לדעת בדיוק מה היעד כי גם הנהג לא מבין מילה באנגלית.

התהליך של להסביר לנהג טוק טוק לאן אני רוצה להגיע היה לוקח בדרך-כלל חמש עד עשר דקות. ההסבר היה מלווה בסימני ידיים וחזרה על מילים באנגלית במשך דקות ארוכות עד שנהג הטוק טוק היה חושב לעצמו כמה חבל שלא למד אנגלית כשהיה קטן והיה קורא לחברו, נהג טוק טוק נוסף שהידע שלו באנגלית היה מתקדם יותר וכלל את הבנת המילים גסטהאוס ומלון. מכיוון שהבקשות שלי היו בדרך-כלל מורכבות וכללו בקשה להמלצה על גסטהאוס טוב במחיר הכי זול שרק אפשר, לאחר כמה דקות הייתי מוצא את עצמי מוקף בחבורה גדולה של נהגי טוק טוק כשהאחד היה אמור להסיע אותי, השני היה החבר עם הידע המתקדם, השלישי עם ידע קצת יותר מתקדם, עם הרביעי השלישי והשני היו מתייעצים בתאילנדית לגבי לאן כדאי להגיע והחמישי היה מחלק עצות לכולם. עמדתי שם והתאפקתי שלא לצחוק מההמולה. האנשים מאד נחמדים באיסאן, אפילו נהגי הטוק טוק. מחיר הנסיעה למרכז העיר הוא כ-50 בהט.

כמו שהתברר לי, בקוראט אין גסטהאוסים אלא רק בתי מלון, כלומר המחירים בשמיים. 450-600 בהט ללילה בבית מלון רגיל. הלכתי למלון הזול ביותר שהציעו לי ב-180 בהט. המקום נקרא מלון צ’אטיה (Chatye Hotel) והוא לא יתאים לכל אחד. החדר שקיבלתי היה עם מאוורר, שירותים ומקלחת עם מים קרים

בקבלה קיבלתי מפה תיירותית של העיר, עשיתי סיבוב קצר והלכתי לישון. בלילה איתרתי ג’וק גדול מהלך על הקיר והמקום לא הכי נקי. יש גם חדר ב-200 בהט הכולל טלוויזיה.

מאמר זה פורסם בתאריך 14-01-2007 בשעה 5:05 ושייך לנושאים איסאן, טרקים, יומן מסע 2007, מזרח תאילנד, מפלים, ציפורים ועופות, קוראט (נקהון ראטצ'אסימה), שמורת טבע, שמורת קאו יאי. ניתן לעקוב אחר תגובות למאמר זה באמצעות הפיד RSS 2.0. באפשרותך להשאיר תגובה, או טראקבק מהאתר שלך.