תאילנד
לאוס
קמבודיה
סין
ויטנאם
פיליפינים
English
12-01-2007, שישי
מחוז קנצ’נבורי, 120 ק”מ על קטנוע בחצי יום, טרמפיסטית מקומית, שני מוזאונים וכמה נמרים וחיות נוספות.
היום תכננתי לבקר במקדש הנמרים והתלבטתי אם לקחת סיור מאורגן ב-120 בהט, לא כולל כניסה (300 בהט) או להגיע עצמאית. השכרת קטנוע לנסיעה כזו יקרה יחסית מכיוון שהדלק שהקטנוע הנ”ל צורך לא זניח בהשוואה לטיול המאורגן. שיחה קצרה עם תאילנדית נחמדה בסוכנות טיולים שיכנעה אותי סופית להגיע עצמאית. הנסיעה עברה דרך כביש 323 אבל במקום להמשיך הישר למקדש הנמרים, חתכתי שמאלה לבאן קאו, שם נמצא המוזאון ההיסטורי של האדם Ban Kao Museum. משם התוכנית הייתה להמשיך לאתר העתיקות של מואנג סינג (Prasat Muang Sing Historical Park). לאחר מכן בחזרה לכביש 323 ולמקדש הנמרים (Tiger Temple).
דרך כפרית באזור קנצ’נבורי
הדרך מקנצ’נבורי לאורך המסלול שתיכננתי היא כפרית ונעימה לנסיעה. יש נוף, כמעט ואין תנועת רכבים והאזור פסטורלי למראה. פרות מידי פעם מופיעות לצידי הכביש ובפינת חמד שמצאתי על הכביש הראשי היה אגם ומעברו השני עמד לו עדר כבשים. בדרך עצרתי במגרש גולף ענק, שלא היה פעיל באותו יום, ספורט שבו עוסקים בעיקר בעלי המעמד הגבוה החיים במדינה.
הנסיעה עברה כמתוכנן עד לבאן קאו, שם עצרתי ליד חנות כדי לשאול אם אני בכיוון. אישה מבוגרת ענתה לי באנגלית לא רעה כיצד להגיע כשהיא נעזרת בבעל החנות. רגע לפני שהמשכתי לכיוון המוזאון, התאילנדית החביבה אמרה לי שגם היא צריכה להגיע לאזור ושאלה אם היא יכולה להצטרף. קצת המום מהשאלה, ולאור העובדה שבתאילנד ובמיוחד באזור קנצ’נבורי מאד נפוץ לתת הסעה על אופנוע, אם זה בצורה של אופנוע-מונית או אבא שמסיע שני ילדים. קצת חששתי בהתחלה, בכל זאת מדובר באישה מבוגרת, וזה רק היום השני שלי בנסיעה בצד שמאל, או בנסיעה על קטנוע בכלל, אבל אחרי נסיון של 100+ ק”מ אמרתי למה לא ואמרתי לה לעלות. התאילנדית, ששמה היה טידה, כמו שהתברר לי מאוחר יותר, התיישבה בקלילות על הקטנוע בישיבה על הצד. מהר מאד גיליתי שאין בעיה מיוחדת לתת טרמפ על קטנוע, במיוחד אם הוא או היא מיומנים בתפיסת טרמפים.
הסוד של טידה והמוזאון ההיסטורי של האדם
במהלך הנסיעה שאלתי את טידה לאן היא צריכה להגיע. טידה ענתה לי שזה סוד. הרוח הנגדית היתה חזקה במיוחד ולשמוע היה קשה אז ויתרתי על הרעיון של לבדוק את הסוד. הגענו לשלט המצביע על המוזאון ושאלתי את טידה איפה היא רוצה לרדת. הפתעה ראשונה: טידה רוצה לחכות לי ולהמשיך לתחנת הרכבת במואנג סינג. לא היה לי נעים להשאיר אותה בפתח של המוזאון, אז אמרתי לה שתמתין בחוץ. נכנסתי ושילמתי (30 בהט), טידה אחרי. השומר בכניסה נתן לה להיכנס ללא תשלום, אישה זקנה. על המוזאון עצמו אפשר לוותר. המקום היה שומם מאדם, מספר עצמות מלפני 2000 שנים, כמו גם כלי בישול וציד. השומר בכניסה התאמץ מאד והסביר על כל מוצג, וטידה חיכתה בחוץ.
אחרי כ-20 דקות יצאתי והמשכנו לנסוע. דיברנו קצת ושאלתי את טידה לאן היא באמת צריכה להגיע או למה זה סוד. טידה ענתה שזה סוד כי היא לא יודעת לאן היא נוסעת… העניין נהיה מסתורי יותר מרגע לרגע.
התקרבנו לשלט המורה על הכניסה לפארק ההיסטורי של מואנג סינג. בצד הדרך היה שלט שכיוון לתחנת רכבת. שמח וטוב לב אמרתי לטידה שהגענו לתחנה ושאלתי היכן היא רוצה לרדת. טידה ענתה שהיא רוצה להמשיך לאן שאני נוסע. באותו רגע כבר הבנתי מהו הסוד של טידה.
עצרתי בצד והסברתי לטידה שאני אהיה כמה שעות בפארק ושלא כדאי לה לחכות. לא עזר. טידה שאלה אותי לאן אני ממשיך. אמרתי לה לאוס. היא שאלה אם בטיסה, אמרתי ברכבת ואוטובוסים. טידה כמו שהתברר לי מאוחר מידי היא הומלסית חביבה שנעה ונדה ממקום למקום ולא משנה לאן אקח אותה, היא תמיד תרצה להמשיך. טידה התיישבה על צד הדרך והמשיכה לא לעשות כלום, כנראה שזה מה שהיא עשתה לפני שפגשתי אותה.
הפארק ההיסטורי של מואנג סינג
נכנסתי לפארק ההיסטורי של מואנג סינג אשר מציג חלקים מהעיר העתיקה של מואנג סינג. המקום גדול מאד ונגמר הדלק. לצערי במשך כל הנסיעה לא ראיתי תחנת דלק וכבר הייתי בבעיה. שאלתי את השומר בכניסה, והוא הסביר לי בתאילנדית וסימני ידיים שדלק מוכרים בסופרמרקט. חזרתי על עקבותי, טידה עדיין יושבת שם. הגעתי לסופרמרקט, שנראה כמו הכלאה בין מכולת למוסך. בעל המקום לא הבין מילה באנגלית וסימנתי לו על מכסה הדלק בקטנוע. הוא הנהן בראשו והביא מהמדף בקבוק פפסי מלא בנוזל צהוב. בקבוק הפפסי הזכיר לי את דברי האדם שהשכיר לי את הקטנוע (וגם מחזיק בדרכון שלי) שאמר לתדלק ב-95 נטול עופרת בלבד. גם המסמך שחתמתי עליו לגבי כיסוי השוכר לנזקים במנוע לא שיפר לי את ההרגשה.
המוכר בחנות כתב על מחשבון את המספר 30 והציג לי אותו כמחיר לתשלום. לא עזר לי שאמרתי לו באנגלית 95 או שסימנתי לו עם האצבעות, הוא רק חזר על המילה טורבו, טורבו. לקחתי דף ורשמתי עליו את המספר 95 והראתי למוכר. הוא חייך והצביע על בקבוק הפפסי ואמר שוב טורבו. סימנתי לו שימלא שני בקבוקי פפסי לתא הדלק, שילמתי 60 בהט ובחזרה לפארק.
הפארק ההיסטורי של מואנג סינג הוא מקום פסטורלי ושקט. במקום הייתה קבוצה של תלמידים תאילנדים שזרחו מאושר כששאלתי אותם אם הם רוצים להצטלם. בתוך שניות כולם התקבצו למופת עם חיוך מאוזן לאוזן ובסוף תודה גדולה במקהלה.
המונומנטים ממוקמים בחוץ. מקדשים ועתיקות בסגנון ח’מר בדומה למה שיש בקמבודיה. כדאי להגיע גם לאתר הקבורה במקום שם יש נוף מדהים של הנהר המתעקל בצורת פרסה. יש גם גסטהאוס במקום.
אחרי כשעתיים נפרדתי ממואנג סינג וטידה חיכתה לי בכניסה. היא ביקשה להצטרף. הסברתי לה שאני ממהר והמשכתי.
מקדש הנמרים
תאילנדי מבוגר עומד בצומת עם רכב. ניגשתי אליו כדי לשאול כיצד להגיע למקדש הנמרים. הוא לא מבין מילה אבל מנסה להבין ומבקש לראות את המפה שלי. המקום לא מופיע על המפה אז הוצאתי פיסת נייר וכתבתי עליה את המילה TIGER. הוא מסתכל וממלמל משהו בתאילנדית. כמה סימני ידיים מלווים בהרבה מילים בתאילנדית, והמשכתי לנסוע. מסתבר שהוראות ההגעה בפנטומימה היו מדוייקות.
מקדש הנמרים ידוע לשימצה כמקום בו הנמרים מסוממים כדי שיהיה אפשר להצטלם איתם. הנמרים מוחזקים ביום-יום בכלובים ושעות פתיחה מוגבלות לשעות 13:00-16:00 אחה”צ. דמי כניסה 300 בהט. בשורה התחתונה המבקרים משלמים 300 בהט עבור תמונה עם נמר.
המקום די גדול ויש בו מספר אטרקציות שהעיקרית היא קניון הנמרים. כעשרה נמרים שוכבים על האדמה והמבקרים עומדים בתור וממתינים שיובילו אותם לצילום. מצלמה היא פריט חובה. הובילו אותי ביד ל-4 נמרים שונים, גדולים מאד ונראים עירניים. אחד מהם עקב אחרי במבטו בצורה מחשידה כשהתקרבתי אליו. על כל נמר אפשר לשים יד על הגב ולהצטלם. הבחורה שהובילה אותי הספיקה לנזוף בי כי ליטפתי את אחד הנמרים יותר מידי.
ללטף נמר זה כמו ללטף חתול גדול. קיים אלמנט גדול מאד של סכנה אבל לא הצלחתי להבחין בו במקרה השל הנמרים הללו. אולי זה בגלל שהיו מסוממים.
משם המשכתי לכלובים. נמרה ומספר גורים נראים מאחורי סורגים. המתחם עצמו, כאמור, הוא גדול ומסתובבות בו חיות בחופשיות. תרנגולות, הרבה חזירים חומים וגורי חזירים משחקים בבריכת בוץ. סייחים, פרים, טלאים, ואפילו קבוצה של יאקים ושני צבאים מסתובבים חופשי, שוחים באגם קטן, ואפשר להתקרב אליהם עד למרחק אפס ולצלם. במקום גם מקדש בודהיסטי ומספר נזירים. בעלי החיים שהסתובבו חופשי זכו ממני ליותר תמונות מאשר הנמרים.
בשעה ארבע רציתי לחזור לנמרים, אבל היה מאוחר מידי. הנמרים הובלו בחזרה לכלובים. שלוש-ארבע בחורות אחזו בשרשרת של כל נמר והובילו אותו מקניון הנמרים אל הכלוב, מרחק הליכה של כחצי קילומטר. לא הכי בטוח שבעולם. כשהתקרבתי לצלם מייד צעקו עלי להתרחק תוך כדי אזהרות שונות ומשונות שכללו אותי, נמרים רעבים, ואוכל.
עזבתי את המקום, חזרתי לקנצ’נבורי, נפדתי מג’ולי פרוג האהוב, והמשכתי לבנגקוק באוטובוס מקומי. הנסיעה ארכה כשעתיים וחצי והגעתי אחרי 21:00. היו לי שתי אפשרויות: להמשיך לקאו סאן כדי לישון ולמחרת להמשיך לפאק צ’ונג, או לתפוס רכבת מאוחרת ולהגיע כבר באותו יום לשם. נהג המונית הסביר לי שהמחיר לתחנת הרכבת או לקאו-סאן הוא זהה, 350 בהט. נסענו לתחנת הרכבת (250 בהט לאחר מיקוח).
בדרך לפאק צ’ונג
רכבת אקספרס לפאק צ’ונג בשעה 21:50 (186 בהט למחלקה 3) מגיעה ליעדה באיחור אופנתי אחרי למעלה משלוש וחצי שעות. הרכבת מלאה בתאילנדים ואני התייר היחיד. הקרון שבו ישבתי היה עם מאוורר ומהחלונות נכנס עשן. המושבים מפלסטיק ולא נוחים. למרות שרכבות נמצאות בעדיפות עליונה אצלי, בתנאים כאלו, אוטובוס ממשלתי עדיף.
אחת וחצי לפנות בוקר. בתחנת הרכבת בפאק צ’ונג מספר תאילנדים ישנים על הספסלים. יצאתי החוצה והכל חשוך ומת. אין אף אחד. לא עוברות שתי דקות וקופץ מהתחנה אדם מנומנם עם מעיל ואומר טקסי. ביקשתי ממנו שיקח אותי לגסטהאוס טוב. עולים על אופנוע, התיקים גדולים מאד, האופנוע קצת מתנדנד, קור מקפיא בחוץ, ואני רק מקווה שהנסיעה תעבור כמה שיותר מהר. אחרי חמש דקות הנהג עוצר בפינה אומר משהו בתאילנדית ומוציא מהכיס עלונים של גסטהאוסים. גרדן לודג’ (450 בהט, יקר), גרין ליף (מחיר לא ידוע) ועלון נוסף של סוכנות טיולים. אין הרבה אופציות, מאוחר וקר. הימרתי על הגרין ליף והמשכנו. הנהג עצר ליד טנדר, החנה את האופנוע והמשכנו לכיוון שמורת קאו יאי. חושך מוחלט על הכבישים והמחוג מראה על 150 קמ”ש למרות שהנסיעה נותנת תחושה של 90 קמ”ש, אולי זה הרכב.
בשתיים לפנות בוקר הגענו לגרין ליף, הכל חשוך ואין אף אחד. נהג המונית התחיל לדפוק על הדלתות ואחרי חמש דקות מישהו מתעורר. חדר זוגי עם מאוורר, מקלחת ושירותים ב-200 בהט ללילה. שילמתי 150 בהט לנהג המונית המנומנם והלכתי לישון.
עברית
