יומן מסע לעולם

11-01-2007, חמישי

התעוררתי וחשבתי איך להעביר את היום במיטה, שהרי ללכת הרבה אני לא יכול בגלל הפציעה בקרסול. שעה מאוחר יותר התחלתי להתכונן לארוחת בוקר. נעלי ההליכה שלי, Asolo Highland הן בלוק של עור מחוזק שהתמיכה לקרסול שהן מעניקות היא אחד מהיתרונות הגדולים שלהן. עשיתי ניסוי הליכה, עדיין קצת קשה ללכת אבל אפשרי. הנעל מזכירה לי תחבושת אלסטית בשל התמיכה הרבה. בעקבות ההתפתחות החיובית הלכתי לבחון אפשרות של השכרת קטנוע. אני וקטנועים בד”כ לא הולכים ביחד, מה גם שקיימת בעיה קלה של רשיון, אבל אימונים במגרשי חניה בארץ הקודש הביאו אותי לנקודה שרק התעודה הרישמית חסרה, מה גם שרשיון נהיגה בינלאומי יש לי.

על קטנוע באזור קנצ’נבורי

סיבוב קצר בין מספר סוכנויות הפגיש ביני לבין קטנוע חביב מסוג Mio אוטומטי שלדברי המוכרת היה בנפח של 110 סמ”ק. אחרי הסבר קצר שקיבלתי על איך מניעים את המכשיר הקטן, ואחרי ששיננתי לעצמי צד שמאל, צד שמאל, צד שמאל (בתאילנד נוהגים בצד שמאל כמו באנגליה) עליתי עליו ומייד יצאתי לחפש תחנת דלק.

המחירים להשכרת קטנוע ליום שלם (24 שעות) נעים בין 150 בהט לגיר ידני ועד 250 בהט לגיר אוטומטי. לרוב מדובר בקטנועים/אופנועים קלים בנפח של 100-200 סמ”ק. על המיו שילמתי 150 בהט ליום. באותה הזדמנות נפרדתי גם מהדרכון שלי לצורך פקדון.

בתחנת הדלק תידלקתי ב-50 בהט (6 ש”ח), פעולה שהקפיצה את מד הדלק מאפס ל-75 אחוזים. מאוחר יותר תידלקתי שוב ב-30 בהט. סה”כ 80 בהט ליום. המרחק הכללי שעברתי באותו יום היה 100 ק”מ.

כמו בצעצוע חדש לקחתי את המיו ופשוט נסעתי בלי שום תוכנית לאן. המטרה הראשונה הייתה לרכוש מפה של האזור, משימה שהתגלתה כלא פשוטה כלל. הצעצוע הקטן הגיע למהירות מקסימלית של 60 קמ”ש בלבד, אבל זה היה מספיק, ואפילו עדיף כדי להתבונן בנוף על הדרך.

ת’ה מואנג

יצאתי מקנצ’נבורי הקטנה ומצאתי את עצמי בעיר Tha Muang. עיר שאינה תיירותית במיוחד, אך שם קניתי מפה של קנצ’נבורי והסביבה. המפה לא עזרה יותר מידי בהתחלה, אז המשכתי להסתובב. ההרגשה של החופש והרוח בנסיעה התעצמה אפילו יותר לאור המוגבלות שפיתחתי בהליכה יום קודם לכן, והקטנוע הוכתר כבחירה מוצלחת לאותו יום. כמעט כל, או אפשר להגיד שכל התנועה באותו אזור הייתה של מקומיים. רוב כלי הרכב היו דו-גלגליים - קטנועים ואופנועים. חציתי את נהר הקוואי במספר רב של נקודות כדי לא לאבד את נקודת החזרה, הגעתי לכל מיני מקומות שלא היה ידוע לי מה שמם. הקטנוע איפשר לי להיכנס לסימטאות, שווקים מקומיים ובתים מרוחקים של איכרים ליד מטעים ושדות אורז על גדות הנהר, ואפילו לסכר אחד הגעתי בטעות.

בשלב מסויים הגעתי לגן מוזר ומטופח שנראה כמו מן מקדש כלשהו. באותו מקום פגשתי כמה תלמידות שחזרו מבית הספר על קטנוע. הן לא הבינו מה אני עושה באזור הלא מתוייר הזה והתחלתי יותר ויותר להעריך את הניידות האדירה שמעניק אופנוע בתמורה לכמה שקלים ביום. אין צורך בטיולים מאורגנים, במדריכים, או אפילו במפות מסלול. רק לקחת את האופנוע ולנסוע למקום שאליו הכביש מוביל.

המשכתי עם הכביש ובשלב מסויים הגעתי לצד השני של הנהר. יש הרבה נהרות באזור ולא ידוע לי מה שמו. על הנהר היה בית צף, והבית קשור לסירה. הסירה משכה את הבית במחזה מוזר שנראה כאילו יצא מספר. זה לא היה הבית הצף היחידי באותו אזור. בתים צפים אחרים צפו על אותו נהר והיו קשורים לחוף. יכול להיות שאת אותו בית צף שראיתי לקחו לטיול, אולי היה לו משעמם.

נסעתי הרבה אבל בעצם לא הגעתי לשום מקום. ולכן, לאחר כ-60 ק”מ חזרתי לקנצ’נבורי. בדרך, חקלאי חביב ניסה להסביר לי בתאילנדית וסימני ידיים מהי הדרך הנכונה. תרגול נוסף של שפת הפנטומימה.

כשהגעתי לקנצ’נבורי כבר הייתי עם בטחון רב יותר על הקטנוע, מה גם שהבנתי מהן סגולות הקטנוע לעומת רכב רגיל. היכולות שלו להיכנס כמעט לכל מקום איפשרו לי להגיע להרבה מאד מקומות. לא משנה כמה תנועה הייתה על הכבישים.

מוזאון המלחמה (Jeath)

המקום הראשון שרציתי לבקר בו היה מוזאון המלחמה. ידעתי שיש שניים כאלו בעיר ויצאתי לחפש את הראשון.

חזרתי לקנצ’נבורי והגעתי למוזאון ה-Jeath שהוא אחד מהמוזאונים שמנציחים את המקרה שקרה על הגשר של נהר הקוואי. היפנים ששלטו באיזור במלחמת העולם השניה אילצו מאות אלפי שבויי מלחמה להקים את הגשר בפרק זמן של חצי שנה ובתנאי עבדות. הגשר שימש לתנועת רכבות עבור העברת ציוד ואמצעי לחימה עבור היפנים. כשבעלות הברית הגיעו להפציץ אותו, היפנים העמידו אלפי שבויי מלחמה עליו כדי למנוע את הריסתו, דבר שלא עזר והרבה אנשים נהרגו. המוזאון עצמו קטן מאד ואין בו כמעט שום דבר. דמי כניסה 30 בהט.

בית הקברות לחללי מלחמה

יצאתי לחפש את המוזאון השני. מפה לשם, ולאחר נסיעה חסרת תכנון הגעתי לבית הקברות לחללי מלחמה, מקום פסטורלי ושקט אשר מצריך לא יותר משלוש דקות של שהיה. במקום יש הרבה מצבות לזכר חללי המלחמה.

בית הספר לקופים

בהמשך הדרך גיליתי שלט מעניין שעליו היה רשום Monkey School. השעה כבר הייתה 15:30 ונסיעה קצרה הביאה אותי לשלט נוסף בעל אותו כיתוב המפנה לדרך עפר.

הכניסה לבית-הספר לקופים כרוכה בתשלום של 200 בהט. הייתי המבקר היחיד במקום ולכן זכיתי ליחס אישי. המקום לא גדול. מספר כלובים בכניסה ומאחור כלובים נוספים. בסה”כ כ-29 קופים מסוג Pigtail וגיבונים, שגם הם סוג של קוף.

המופע שעשו לי היה פרטי. המאלפת שאלה אותי מהיכן אני וכשגילתה שאני מישראל, הדגימה לי כמה גדול אוצר המילים שלה בעברית. בכניסה לבית הספר עומדת לה קופה קטנה שנראה היה שנהנת לשחק עם המבקרים (וגם לקחת להם דברים באותה הזדמנות). לצערי גיליתי שיתר הקופים סגורים בכלובים או קשורים בחבלים.

המופע התחיל. היה שם קוף שלחץ יד, קוף שידע להביא את המספר הנכון מתוך סידרה של מספרים, קוף שידע לרכב על אופניים, לקלוע לסל, וקוף שקפץ למים ומצא שעון שנזרק לבריכה. חלק מהקופים דורבנו קצת יותר מידי, אבל בסך-הכל, נראה שהמקומיים אוהבים את הקופים ומפנקים אותם כמו ילדים קטנים. אחד הדברים המעניינים היה העיסוק האמיתי של הקופים, שכן, נראה שהמופע הוא רק חלק קטן בחייהם. הקופים מאומנים לקטוף אגוזי קוקוס מהעצים, דבר שהודגם במהלך המופע. לאחר אימון של שנה, הקוף מסוגל לקטוף כ-100 אגוזי קוקוס ליום. אצל קופים בוגרים המספר עולה ל-300.

לאחר שהסתיים המופע הזמינו אותי להישאר להאכיל את הקופים. מסתבר שהם אוהבים במיוחד את בשר הקוקוס. עובדה מעניינת נוספת היא שממש כמו לאוגרים, יש להם כיסים בתוך הפה לאגירת אוכל, שאותו הם אוכלים מאוחר יותר.

כדי להאכיל את הקופים זורקים אליהם את האוכל באוויר והם תופסים אותו במיומנות בשתי ידיים או ביד אחת. דווקא מהחלק הזה של הקשר הישיר עם הקופים נהנתי הרבה יותר מהמופע. אחת מהבחורות שמטפלות בקופים וגם מתגוררת במקום הציגה לי קשר מיוחד בינה לבין הקוף כשבזמן שהיא חילקה לו חטיפי צ’יפס הוא התחיל לחפש לה פרעושים בשיער. מנהג מקובל אצל הקופים.

נשארתי שם עד שהגיעה שעת השינה של הקופים (monkeys have to sleep, come back tomorrow). האנשים נחמדים מאד, מומלץ להגיע בקבוצה קטנה.

שקיעה מעל הגשר על נהר הקוואי

חזרתי למרכז העיר לאזור הגשר של הנהר. יש שם שוק קטן ואחד מהמחזות שאסור לפספס הוא הגשר שעל נהר הקוואי בשקיעה. תוספת של רכבת נוסעת על הפסים תהפוך את התמונה שתצלמו שם לגלויה מושלמת.

מוזאון המלחמה

בשעה 18:00 הגעתי למוזאון המלחמה (Private Museum). המקום גדול מאד. שני בניינים כשבאחד מהם 5 קומות. הגעתי לקראת סגירה ולא הספקתי לראות הכל. שתי ילדות קטנות שיחקו במקום ואחת מהן (בתמונה) היוותה ניגוד מוחלט לאווירה המלנכולית ששררה במקום. במרתף מוצגת ההפצצה במיצג גבס עם גופות חסרות איברים מתחת לציורי מטוסים המפציצים אותם בצורה ישירה. הקומה העליונה שהפכה למקום משחק עבורן הייתה קומה אחת מעל לשיחזורים של שלדים אמיתיים מהמלחמה. דמי כניסה 40 בהט. שעה יכולה להספיק לביקור.

שוק הלילה של קנצ’נבורי

בשעה 19:30 לאחר שהחשיך הגעתי לשוק הלילה של קנצ’נבורי. המקום מוצף במקומיים ותיירים אין.

תפוחי אדמה קטנים מטוגנים ושייק שני לאותו יום סגרו בשבילי את ארוחת הערב. השוק מואר וגדול יותר מזה שליד הגשר, אך אי אפשר להגדיר אותו גדול מאד.

לסיכומו של יום, הספק עצום ליום אחד לאור המצב של הקרסול שלי. מעל ומעבר למה שתיארתי שאני אספיק לעשות ביום אחד, גם עם קרסול בריא. תודה לקטנוע.

 

מאמר זה פורסם בתאריך 11-01-2007 בשעה 8:14 ושייך לנושאים אופנוע, יומן מסע 2007, מרכז תאילנד, קופים, קנצ'נבורי, שווקים, שקיעות, תאילנד. ניתן לעקוב אחר תגובות למאמר זה באמצעות הפיד RSS 2.0. באפשרותך להשאיר תגובה, או טראקבק מהאתר שלך.